איידן של החודש שעבר

פרק 1

ידו ליטפה את לחיי, מסיטה קווצת שיער חומה אל מאחורי אוזני. נשענתי על כתפו, מוחי נודד הרחק מהחדר הקטן, וזכרונות ילדות מתנגנים בראשי כמו סרט שאי אפשר לעצור. נראה שרק אתמול היינו אותם הילדים בני התשע שרצו בין שלוליות בוציות, חסרי כל דאגה. כל-כך תמימים היינו אז, בלי שמץ של מושג על הרוע שהעולם האכזר הזה טומן בחובו. הייתי נותן הכל כדי לחזור להיות אותו הילד הקטן.

"איידן." קולו הרך של טרוי החזיר אותי אל המציאות, אל מיטתי הרכה ואל ידיו המחבקות. עיניי פגשו את שלו, ולמשך דקה שקט השתרר, ורק קול נשימותינו הפר את הדממה השלווה. בהיתי בשני עיניו, שדמו לאגמים כחולים ושלווים. לו רק יכולתי לטבוע בתוכם לנצח... עיניו הביעו רגשות רבים כל-כך: פחד, תקווה, אהבה. תהיתי אילו רגשות ממלאים עכשיו את העיניים שלי, אילו דברים הוא רואה בהן, האם גם הוא מייחל לטבוע בתוכן? הרגשתי תזוזה קלה מצידו. ידו, שעדיין לא חדלה מללטף את לחיי, התהדקה מעט על עורי. פניו נראו הרבה יותר קרובות פתאום, ולפני שהספקתי לומר משהו, שפתיו הוורודות נגעו בשלי. חום לא מוסבר מילא את בטני, וכל מה שיכולתי לעשות היה לעצום את עיניי ולחכך את שפתיי בשלו. לבי פעם בקצב פראי, ונשימתי נעתקה. ידיי מצאו את דרכן אל הבלורית הבלונדינית שלו, ואצבעותיי החלו להבריש את תלתליו. הנשיקה הפכה לתשוקתית יותר, והוא דחף את גבי אל המיטה וטיפס מעלי, פיו עדיין מונח על פי. הייתי מרוגש כל-כך, אך מבולבל באותה העת. מה קורה כאן? זה לא אמור להיות ככה, אנחנו החברים הכי טובים, החברים הבנים הכי טובים! הוא — הוא בן, וגם אני... מה זה אומר? פחד אפף את כל כולי, וניסיתי להיאבק, לדחוף אותי מעלי, אך ידיי חדלו מלתפקד.

לפתע שמעתי את דלת חדרי נפתחת בתנועה גסה, וצעדים כבדים נשמעו. אוי לא... אבא! דחפתי את טרוי מעלי והתיישבתי במהירות, מיישר את בגדיי המרופטים. עיניו של אבי בערו בחימה כשראה את התנוחה בה היינו שרויים, ושפתיו רטטו כאילו התאפק מלפרוץ בבכי. בידו היה בקבוק בירה חצי מלא, וריח האלכוהול שנדף ממנו העיד שהוא שתה את החצי החסר. הסרבל הכחול שלבש תמיד היה מקומט ומלוכלך, כמו אחרי כל יום עבודה שלו. הוא התקרב למיטתי בצעדים כבדים, מגפיו הרועשות הולמות בקרקע, והניח את הבקבוק על שידת העץ המסוגננת שנחה ליד מיטת העץ הקטנה שלי.

"טרוי, טרוי תלך עכשיו." לחשתי לכיוונו של חברי זהוב השיער בבהילות. הוא קם ממקומו בחוסר ביטחון, והסתכל עלי במבט מלא דאגה. עיניו הכחולות שאלו שאלה אחת: אתה תהיה בסדר? הנהנתי בראשי, מסמן לו שהכל יהיה טוב, למרות שידעתי שזהו שקר. הוא מיהר אל מחוץ לדלת, נועץ בי את עיניו פעם אחת אחרונה לפני שנעלם מטווח ראייתי.
השפלתי את ראשי לנוכח מבטו של אבי, רעד קל עבר בגופי כששמעתי את רעש מגפיו מתקרב לכיווני.

"איך יכולת לעשות זאת?" קולו רעד וזעם ניכר בעיניו. לפני שהספקתי למלמל סליחה חלושה, הרגשתי את כף ידו יוצרת מגע עם לחיי, ושיהוק קטן יצא מפי בעודי מנסה למנוע מהדמעות לצאת מעיניי. הרגשתי כאב חד בצד הימני של פני, והייתי בטוח שהוא צבוע כולו באדום בוער. "אתה לא מבין? אני עושה הכל כדי להגן עליך, כדי להבטיח לך עתיד טוב ומשפחה, אבל אתה הורס הכל!" הוא צעק, סוטר לי שוב ושוב, ההדף של ידו גורם לגופי להשתטח על המזרן. עצמתי את עיניי וסגרתי את פי בניסיון אחרון לבלום את בכיי, אך ללא הועיל.
דמעות חמות זלגו במורד לחיי, ישר אל תוך פי שנפתח ביבבות קולניות מלוות בשיהוקים חלושים, והרגשתי טעם מלוח בלשוני. בשניה שאבי שמע את קולות הבכי שלי וראה את פני שטופות הדמעות, הוא חדל מלהכות אותי, ידיו עוברות לליטופים רכים על לחיי הדואבות.

"אני עושה את זה כי אני אוהב אותך, אני דואג לך. הנער הזה לא עושה לך טוב. הוא מדרדר אותך, גורם לך לעשות שטויות שתתחרט עליהן בעתיד." הוא אמר ברוך, מסובב את פני לכיוונו. פקחתי את עיניי, מביט בו בכאב ובהלם. אבא שלי אהב אותי, באמת שכן. מאז שהייתי ילד קטן אלה היינו רק אנחנו, אני והוא. כשאימי נפטרה בלידתי, הוא לקח על עצמו את התפקיד הקשה של לגדל אותי לבד. הערצתי אותו מילדותי, הוא תמיד ידע איך לומר ולעשות את הדבר הנכון. תמיד רציתי להיות הוא כשאגדל — איש חזק, חכם וטוב כמותו. אבי אף פעם לא הכה אותי. אפילו כשעשיתי את הדברים הגרועים ביותר, הוא תמיד סלח לי ולימד אותי בשביל הפעם הבאה. אבל הפעם... אני מניח שהפעם עברתי את הגבול. לנשק בן?! הרי זהו מעשה שלא יעשה, חטא גמור! טעות אחת הבטיחה לי גיהנום נצחי, נשיקה אחת גרמה לאבי צער כזה, וכל זה באשמתי.

"אנ-אני כל-כך מצטער, אבא." פרצתי בבכי מחודש, והתנפלתי עליו בחיבוק חזק.

"זה בסדר, הכל יהיה בסדר," הוא לחש בקול מעודד, טופח בידו על גבי. "אנחנו נתקן את הכל. אבל אתה חייב להבטיח לי משהו." קולו השתנה לחמור יותר. השתחררתי מבין ידיו והסתכלתי עליו במבט שואל. לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת במה מדובר, למרות שכבר היה לי ניחוש קטן. "אני אוסר עליך להתראות עם טרוי. הילד הזה הוא השפעה רעה. אני יודע שאתם החברים הכי טובים, אבל אני לא אשב בחיבוק ידיים בזמן שהוא הורס את עתידו של בני היחיד." הוא ענה, העיניים הירוקות שירשתי ממנו משדרות סמכותיות מהולה בעצב. אפילו לא טיפת כעס אחת מצאתי שם, רק אהבה אבהית. אבל... האם אוכל לעשות זאת? אני וטרוי עברנו שנים של חברות חזקה, צלחנו כל מכשול ביחד, והיינו שם אחד בשביל השני אפילו בזמנים הקשים ביותר. האם באמת אוכל להמשיך בלעדיו? אמנם החיים בסופו של דבר יפרידו בינינו, תמיד ידעתי זאת בירכתי מוחי, אך תמיד הדחקתי את המחשבות האלה בחוסר רצון להתמודד עם הרעיון המבעית. הבחירה הייתה קשה בצורה מפתיעה, אך לבסוף הבנתי שהכל עדיף מאשר לגרום לאבי הזקן צער.

"ב-בסדר." זהו, החלטתי. אין דרך חזרה. שפתיו הדקות והסדוקות של אבי התעוותו לכדי חיוך גאה, גורמות גם לשלי להחזיר את המחווה.
לאחר שהוא יצא מחדרי, נשכבתי על מיטתי, אנחה פורצת מפי. איך הגעתי למצב הזה? אני וטרוי — אנחנו חברים רגילים לגמרי, או לפחות היינו. מה שקרה היום לא היה אמור לקרות. זה התחיל כבילוי רגיל של שני חברים הכי טובים: אני וטרוי ישבנו בחדרי ודיברנו על כל נושא שקיים, כשלפתע הוא רכן לכיווני ובהה בי במשך דקה ארוכה, בלי לומר מילה. התבלבלתי לרגע, וניסיתי לשאול אותו מה קרה, אבל הוא לא ענה. במקום זאת הוא התחיל ללטף את לחיי, ולא מצאתי בעצמי את הכוח להתנגד. מגעו הרך והעדין היפנט אותי, וכשהוא נרכן קרוב יותר והתחיל לנשק את שפתיי, לא יכולתי שלא להמשיך, וזאת הייתה הטעות שלי. טעות שעליה אתחרט לנצח.