עמדתי ליד ארון הקבורה, רגליי רועדות ונשימתי קטועה ומהירה. דמעות חמות זלגו על לחיי, והניסיון לכבוש את היבבות שעמדו לפרוץ מפי לקח את כל כוחי. קולו של הכומר התעמעם באוזניי, והדמעות טשטשו את ראייתי, הופכות את קהל המשתתפים שהגיע להלוויה לגוש מעורבב של צבעים. הצבע השולט היה שחור.
שחור, כמו השמיים הסוערים. שחור כמו המחשבות שלי באותו הרגע. שחור, שחור, שחור.
יד הונחה על כתפי בתמיכה, אבל לא הצלחתי לזהות את בעליה. קולות שחלקם לא הכרתי לחשו דברי ניחומים באוזניי. זה לא עזר. אף אחד מהדברים האלה לא עזר. הם לא יחזירו לי את אבא שלי.
לשנייה אחת מבטי התבהר, וחשבתי שראיתי דמות בלונדינית עומדת ליד אחד הקברים, מסתכלת ישירות לכיווני. ידעתי מי זה היה, אבל לא יכולתי לחשוב עליו עכשיו.
הימים עברו כהרף עין. בשבילי הכל היה נראה אותו הדבר — אותם מבטים מרחמים, אותן מילות תנחומים, אותה ההרגשה של ריקנות. לא דיברתי עם אף אחד במשך השבוע שחלף מאז ההלוויה. אנשים רבים ביקרו בבית, רובם מכרים של אבי, או חברים מבית-הספר. כולם הגיעו לביתי רק כדי למצוא אותי באותה התנוחה: שוכב על המיטה, השמיכה מכסה אותי עד לראשי. האוכל שהכניסו לפי בכוח היה חסר טעם, ואת רובו הקאתי. בני משפחה רחוקים נשארו בבית לעיתים תכופות, כדי שלא אהיה לבד. זה לא שינה את העובדה שהרגשתי לבד. אחותו החורגת של אבי הציעה להכניס אותי לטיפול פסיכולוגי, אבל אני סירבתי בכל תוקף. לא הייתי צריך להרגיש שונה יותר ממה שכבר הרגשתי. בהתחלה אליזבת' הגיעה בכל יום אחרי שעות הבית-ספר. היא ניסתה לשפר את הרגשתי בדרכים רבות, והערכתי אותה על כך, באמת שכן, אך איך היא יכלה לשפר את הרגשתי כשלא הרגשתי כלום? בשלב מסויים היא הפסיקה לבוא, כנראה התייאשה מהאווירה המדכאת שהבית שידר. בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא אמרה משהו על פרידה. על זה שהיא רוצה לתת לי קצת זמן לעצמי, להתאושש ממה שקרה.
במשך כל הזמן הזה, מחשבה אחת ויחידה הסתובבה במוחי — אבא שלי איננו. ככל שעברו הימים, העובדה הזאת הפכה ליותר ויותר אמיתית עבורי. אבא שלי מת, והכל באשמתי. אני הייתי זה שגרם לו לעוגמת נפש רבה כל-כך, בגללי הוא קיבל התקף לב. הכל קרה באשמתי.
התהפכתי במיטתי, זיעה קרה הרטיבה את מצחי כשהזכרונות מהאירוע המחריד החלו להתנגן במוחי כמו סרט אימה:
השעה הייתה מאוחרת כשנכנסתי אל הבית החשוך. זה היה אותו יום שבו נישקתי לראשונה את אליזבת', אותו היום שבו החלטתי להוציא את טרוי ממוחי אחת ולתמיד. היום הזה היה התקדמות משמעותית בשבילי — סוף כל סוף היה נראה שתיקנתי את הטעות שעשיתי עם טרוי. 'אבא שלי בוודאי ישמח,' חשבתי לעצמי בזמן שהדלקתי את האור בסלון, 'הוא יהיה גאה בי עכשיו.' כמה תמים הייתי.
בזווית עיני ראיתי את אבי. ראשו היה מונח על שולחן העץ הגדול שבפינה, ויד אחת שלו הייתה שמוטה בזווית לא טבעית. ליבי הלם בחזקה בעודי מתקרב אליו. משהו בהחלט היה לא בסדר. העפתי מבט חטוף לעבר בקבוקי הבירה הריקים שהיו מונחים על השולחן. פניו היו חיוורות, ועיניו חצי פתוחות. תחושה מוזרה התפשטה בתוכי, הרגשתי כאילו משהו רע עומד לקרות. החלטתי לבדוק את הדופק שלו, רק ליתר ביטחון.
הרגע בו נוכחתי כי ליבו של אבי לא פעם, היה הרגע הנורא ביותר בחיי. הרגשתי כאילו ליבי שלי עמד לשבות, ולשנייה אחת מחרידה אפילו ייחלתי לכך.
YOU ARE READING
איידן של החודש שעבר
Short Storyנשיקה מקרית בין איידן לחברו הטוב מזעזעת את עולמו. לא בטוח ברגשותיו, איידן מנסה לתמרן בין רצונותיו של אביו ורצונותיו שלו. שתי ברירות עומדות לפניו: לקבל את רגשותיו, או להתעלם מהם ולהישאר עם חסר תמידי בלב.
