הלילה הגשום לא מנע ממנו לטפס על הגגות הגבוהים ביותר ,לדלג בין שלוליות ועיניים נעוצות בחשיכה. הוא ידע שהיא תהיה שם בנקודה בה תמיד אהבה להשקיף על כל אורות העיר שהתפרשו על פרוותה ,שטיח לבן כירח המציץ בעוד סיפור אוהבים ממרחק. הכפות שלו נרטבו מטיפות מגששות בחלל ויריקות מכוונות היטב. שערותיו סמרו למשמע הנקישות, הקללות, צליל הגועל שיצא מגרונם של אנשים פעם אחר פעם. הוא קפץ בין גגות רעפים לחוטים חשמליים, אורות הרחוב הנחו אותו. כאשר הגיע לאותו גג בניין מדכא היא ניצבה שם לאיטה, נשמה את האוויר שלפתע שאף מעט אנרגיה מענני השמיים המתרעמים. הוא ניצב מאחוריה בשקט, עיניו הירוקות סירבו להביט בדבר מלבדה. הוא החזיק וורד שנמעך עם ציפורניו בחוזקה. היא הסתובבה באחת וראתה אותו, ניגשה אליו באצילות, רעמת זנבה כהילת מלאך שעפה ברוח. הוא אהב אותה למרות שהייתה לחלוטין מחוץ לליגה שלו, חתול פחים חסר ישע. היא הביטה בו וחייכה עם שפמה חיוך מבין ומלטף, היה לה ריח של בריזה מן הים. הוא השתגע, השתכר מן הריח לחלוטין והתנפל עליה במבטו עם עיניים מלאות חיים, רעבות. כשראתה את הפרח בידיו קטפה אותו ממנו ובחנה מקרוב. הפרח היה מעוך, מצומק, למרות זאת פיסות עלי כותרת באדום עדיין חיו ממנו. הוא נהיה נבוך באחת למראה הפרח העלוב, וכמעט ייעץ לה לזרוק אותו לאלף עזאזל. היא שתלה אותו בפרוותה, ליד האוזן השמאלית והוא הסמיק. "זה נראה פשוט נהדר עלייך" , לחש לה בין הברקים בחתולית. לפתע צלילי חבטה ותיפוף אגרסיביים עלו מן חדר המדרגות, היא זקרה את אוזניה וברחה מיד באינסטינקט. הוא היה צריך לברוח אך שריריו קפאו על מקומם. הירח התחבא מאחורי ענן כלא יכול להסתכל. הם היו שיכורים מאלכוהול ומתקופת חופש מופרזת שגרמה לשעמום הרעב שלהם לגרור אותם לצעדים קיצוניים בכדי להשביעו. חתול שחור עם אנשים שדמם מורעל באלכוהול ודעות קדומות אף פעם לא היה שילוב מסבר אוזניים במיוחד. גם לא יללות הכאב שהתלוו לכל יריקה, שבאה בתוספת בעיטה, עם מילה רעה שמחוברת לשפיץ של הרגל שתוקפת את הלב, את כל הבטן. קריאות ה"עוף מכאן" והרדיפות החוזרות והנשנות לכל אורך הגג, המבטים מלאי התיעוב והמחשבה כי חתול קטן יכול לגרום לחוסר מזל הייתה בהחלט חוסר מזל, של החתול. הוא יצא משם בקפיצה ממנה הצליח לנחות בקושי על שקית אשפה שרירותית. הוא בכה בפרץ פתאומי, כגל נחוש בגאות, אך הרגיש כה בשפל. הוא חיפש אותה בין בתים וגגות ולבבות ושיחי וורדים בריח חלומות. כל משב רוח התעקש לייבש את הדמעות ולהשקיט את היללות אל תוך הלילה, אך רק ליבה את עשן הכאב מהאש הכבויה שבתוכו. רעמות חתולים נעלמו ברעמים והוא דהה ברחמים עצמיים. האוזן דיממה אדום של וורד, לפרווה השחורה לא החמיאו השפלות מצלקות וכחולות. הוא מאס בעולם של שנאה ובריחות, עיניו הירוקות ראו את האספסוף הזועם בכבישים של שעות לילה מאוחרות ללא פנסי רחוב, כשאפילו הירח כבר איחל לילה טוב והתנצל על הסיוטים בממלכתו בשעות של אבדון. הוא נכנס מתחת לגלגלים של נהג לא מרוכז ועייף שאפילו לא הרגיש בו, הגלגלים מרחו את זהותו על הכביש. הבוקר הגיע וילדים הסיטו את מבטם המבוהל ומלא הבחילה בדרך לבית הספר, אותם נערים שיכורים מיהרו לחזור לשגרה כדי לקבל את תעודות המצטיין המהודרות באותיות קידוש לבנה, הלילה שלט במהרה חזרה בניסיון לכבות את האור על הזוועות. היא חיכתה לו על הגג עם וורד באוזן שמאל, העיר השתקפה כשטיח חי ומעופף מפרוותה. השקט של אחרי התגנב כחיית טרף וגנב למוות את ההצגה.
