גורל?《BoyxBoy》

למראה יש שני צדדים

כל לילה יש לי חלום, הוא כל כך מציאותי שזה מפחיד.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

"היי, יפה שלי" הוא אומר ידיו עוטפות את מותניי כשהוא מחבק אותי מאחור.
"היי, היונג" החזרתי חזרה מבריח חיוך.
*היונג-כינוי בקוריאנית לאח גדול*
"אהממ, אנחנו במקום ציבורי" אמרתי מנסה לשחרר את האחיזה שלו ממני.
"אל תשכח אנחנו אחים"
אמרתי טיפה מאוכזב.
"אל תשכח חורגים, תקרא לי בשם שלי דיברנו על זה" הוא אמר מהדק את אחיזתו.
"זה שאבא שלי התחתן עם אמא שלך לא אומר שאנחנו אחים ביולוגיים טיפשון" הוא לחש לאוזני.
"ברגע שההורים שלנו יגלו את זה הם יחשבו אחרת תאמין לי" אמרתי סוף סוף מתנתק ממנו.
"אוף" הוא אמר בקול ילדותי, מבליט את שפתו התחתונה. למה הוא כל כך סקסי אבל חמוד באותו הזמן, הייאוש, קשה להתנגד לו.
נישקתי קלות לשפתיו, כמובן שבדקתי שאף אחד לא מסתכל.
"מרוצה?" אמרתי מסמיק לא מעז להסתכל לו בעיניים.
"מאוד" הוא אמר בגאווה, הולך לו לדרכו נכנס לבית הספר משאיר אותי מיובש בכניסה, הילד הזה! אמרתי מתעצבן ולאחר מכן מחייך מההתנהגות שלו.
__________________________________
ביני לבין ג'אנג או יש מערכת יחסים מיוחדת, כשהוא היה בן 9 ואני 7 ההורים שלנו היתחתנו תמיד הערצתי אותו.
הוא יותר גדול ממני בשנתיים אבל כל כך ילדותי שזה לא אמיתי.
הוא תמיד הגן עליי והיה שם לצידי.
___________________________________
ישבנו בחדר שלו משחקים משחקי קלפים אני הייתי בן 13 והוא 15.
"הא! ניצחתי!" הוא קרא בקולי קולות, מוציא לשון.
"היונג.." אמרתי מזעיף את פניי.
"איך אני תמיד מפסיד?" שאלתי את עצמי, משלב את ידיי, מבליט את שפתי התחתונה עקב ייאוש.
"לא נורא קטנצ'יק" אמר היונג מבלגן את שיערי.
החיוך שנפרס על פניו סינוור את עיניי הוא תמיד היה כל כך יפה..
___________________________________
ברחתי לחדר שלי מהלחץ, נהיה לי חם ואני מסמיק מאה אחוז.
כעסתי על עצמי על כך שיש לי רגשות לג'אנג או, לפעמים הייתי מדמיין איך זה יהיה אם רק היינו מחזיקים ידיים או מתכרבלים יחד, אבל שוב המציאות מכה בי "די אידיוט, הוא היונג שלך" אמרתי לעצמי, שם את ידי על החזה שלי מנסה להרגיע את פעימית ליבי.
___________________________________
"היי, אתה בסדר?" קולו הרך והדואג נשמע מבעד לדלת החוסמת ממני לחבק אותו כל רגע.
"כן היונג, אהמממ אני עייף, אראה אותך מחר כבר" אמרתי.
טיפש אני מדבר אליו כאילו אנחנו לא חיים באותו בית.
"אוקיי" הוא אמר, שקט תקף אותי. והקרירות של ארבעת קירות חדרי עוטפת אותי.
"לילה טוב, תנוח" חייכתי כשדמעה זלגה על מורד פניי, למשמע קולו הוא היה שם כל הזמן, לא הלך לרגע..
_________________________________
כאשר התחלתי את התיכון ג'אנג או היה כבר קרוב לסיים אותו.
"היונג?" אמרתי.
כששנינו עומדים במטבח, אני שותה כוס מים נשען על השיש והוא מכין ארוחת צהריים, ההורים שלנו לא נוטים להיות הרבה בבית הם עובדים עד שעות מאוחרות, מעריך אותם על זה המון.
"מממ?" המהמם היונג לשאלה, מתקדם אליי, הנשימה שלו הורגשה על פניי ואני בהיתי בחזה שלו, בולע את לגימת המים, לא מסוגל לזוז.
"קרש החיתוך" אמר היונג מצחקק, שולף את קרש החיתוך מהמתקן לייבוש הכלים שהיה מאחורי ומתחיל לחתוך סלט.
"למה אתה ממשיך לקרוא לי היונג, אתה יכולה לקרוא לי בשם שלי" אמר היונג, כמה שרציתי לקרוא לו בשם שלו אבל אני לא יכול, פשוט לא..
"יום אחד" לחשתי לעצמי.
"למה לא היום?" הוא שמע אותי?
היונג הניח את הסכין מנגב את ידיו בסינר העוטף את גופו.
מתקדם אליי שוב, הנשימה שלי הפכה לכבדה הנחתי את הכוס על השיש מהר.
הוא עמד למולי מסתכל עליי במבט לא מובן ומחייך.
הוא הרים אותי והושיב אותי על השיש פוסק את רגליי ועומד בינהן.
"בבקשה? אתה יכול לקרוא לי בשם שלי?" הוא אמר בקול מתחנן חלש מלטף את פניי.
שתקתי לא ידעתי מה להגיד איך להגיב? זה באמת קורה עכשיו?
הוא נישק את המצח שלי והצמיד את אפינו.
"בבקשה?" הוא לחש שוב והגבות שלו התחברו לרגע, בזמן שהוא בוהה בשפתיי.
הוא לאט ירד לצוואר שלי מנשק אותו בעדינות ועוטף את מותניי עם ידיו, אני מכור למגע הזה, לרגע הזה.
הוא הגיע לעצם הבריח שלי ומנשק אותה בחוזקה, עם היותי רזה היא הייתה בולטת.
"אהה" לחשתי מחזיק בשיש, העונג.
"בבקששה, תתפסיק" אמרתי זה כבר מוגזם, כשידו נכנסה תחת חולצתי ומלטפת את הבטן שלי.
"תקרא לי בשם שלי" הוא אמר, ממשיך, מרפרף את שפתיו על צווארי ומוצץ את עצם הבריח שלי.
"אהה, אהה" אני מתבייש... לא ממנו ולא מהסיטואציה אלא מעצמי, שכל כך רציתי את זה, כל כך.
"קטנצ'יק אני מחכה" הוא אמר ממשיך במעשים האסורים הללו.
"גגג'אננג אווו" שמו ברח מפי בגניחה חלושה, עיני נפערו סתמתי את פי במהירות עם ידיי, הלחיים מזמן אדומות, הרגשתי את החיוך הקטן שלו דרך הנשיקות הקטנות שלו וחייכתי גם אני.
משתחרר סוף סוף, לטפתי שיערו, המבט שלו פגש בשלי והוא הפסיק באותו הרגע חוזר לסלט.
ואני נשארתי יושב על השיש בהלם הא?
"מה זה היה?" אמרתי מחייך במבוכה מגרד בראשי.
"אני רציתי שתקרא לי בשם שלי אני מוכן לעשות כל דבר בשביל זה" הוא אמר, רציני כזה פתאום ממשיך לחתוך את הסלט. אני אראה לו מה זה הוא חושב שהוא יכול לשחק איתי ככה?
ירדתי מהשיש בעדינות, זייפתי דמעות בעיניי.
"ג'אנג אה?" אמרתי בקול עצוב מתקדם אליו.
הוא המשיך בשלו, ככה הוא רוצה את זה אוקיי.
חיבקתי אותו מאחור מחזיק בידיו החותכות את הסלט, אחיזתו בסכין נחלשה כנראה עקב המגע שלי, שחררתי את הסכין מידיו.
ונעמדתי למולו נשען על השיש.
"היונג, תסתכל עליי" אמרתי מזעיף פנים, המשחק הזה אני אוהב אותו.
הוא סירב להביט בי, הוא מתבייש? אין מצב.
עמדתי על קצות אצבעותי כרכתי את ידיי סביב צווארו, זכיתי במבט שלו ונישקתי אותו תופס אותו לא מוכן.
תכננתי לנשק אותו פיקה להתגרות בו אבל הוא כנראה רצה אחרת, הוא נישק אותי כאילו והיה נואש לנשיקה, הוא מצץ את שפתי התחתונה ואצבעותי התחפרו בשיערו הקצוץ.
עכשיו אני בטוח לא רק אני רציתי את זה אלא שנינו וזו ההרגשה הכי טובה שיש.
הוא הזיז את קרש החיתוך והושיב אותי שוב על השיש, פוסק את רגלי במהירות.
לגמרי לא אותה ההרגשה שהייתה כאן לפני שנייה הוא עוד אכישהו שלט בעצמו אבל עכשיו?
זה מרגיש אמיתי ולא בדיחה.
___________________________________
הנשיקה הפכה פראית והאחיזה שלו התהדקה.
שנינו הפכנו לבלאגן תשוקתי מוחלט נמרחים אחד על השני.
"אין לך מושג כמה חיכיתי לזה.." הוא לחש מבעד לנשיקה, רגע מה? הוא גם רצה אותי כל הזמן הזה?
"גם אני.." חייכתי עיני נעצמו רגע של שלמות רגע שלי ושלך היונג.
___________________________________
הימים חלפו ואנחנו ככה כבר קרוב לשלושה חודשים, באיזו מערכת יחסים מיוחדת?
"יא! ג'אנג אה!" צעקתי בעצבים כשהיונג צבט את לחי ישבני בדרכינו לבית ספר.
"אה קטנצ'יק?" הוא אמר מצחקק ומבלגן את שיערי, לפעמים אני חושב שזה שהוא יותר גבוהה ממני נותן לו את הפריבלגיה להרגיש מעלי. אהממ שירגע.
"אני את-" רציתי להגיד אך פי נסתם על ידי שפתיו הבשרניות והעניים שנפתחו בפליאה נסגרו לאט, שוב זה שוב קורה אני מרגיש חלש למגע שלו.
____________________________________
"אני, חושב שאני מתחיל לחבב אותך" אמרתי להיונג כששנינו יושבים על דשא הפארק אחרי בית הספר, אני מורט את הדשא בעצבים ולחץ.
"מה?" הוא אמר בעצב.
הרמתי את מבטי אליו באחת.
"אתה בסדר?" אמרתי מלטף את הלחי שלו.
ומקבל מבט רך בחזרה.
"רק מתחיל?" הוא אמר גבותיו עלו בשאלה חיוך מובך עלה על פניו וידו גירדה את ראשו במבוכה שכזו.
"אתה כל כך מתוק" אמרתי צובט את לחיו, למרות שזה היה טיפה קשה עקב עצמות הלחיים הבולטות שלו.
"היי" הוא אמר ברכות, תופס ביד המלטפת את פניו ובין רגע משכיב אותי על הדשא כשגופו מעליי ידיו אוחוזות בידי מעל לראשי וברכיו מקופלות על יד מותני, כך שגופו התחתון מעליי.
"היונג אנחנו בציבור" אמרתי מסתכל בלחץ מסביב, כאילו שזה מעניין אותו, הוא לא שם על אף אחד לפעמים הייתי רוצה את התכונה הזו לעצמי.
הוא נשען אל מול פניי מנשק את שפתי ומלקק אותן לאחר מכן נעמד חזרה ולמלקק את שפתיו.
"אתה מתוק" הוא אמר במבט רעב לעוד.
חייכתי, לא יכול יותר מתפוצץ מצחוק.
"כל כך נדוש" אמרתי מתיישב חזרה על הדשא והוא צוחק יחד איתי, מושיט את ידו למולי ועוזר לי לקום.
___________________________________
הגענו הביתה וכמו תמיד ההורים שלנו לא היו, זה נשמע מוזר אבל זה נתן לנו יותר זמן יחד להנות מכל שנייה.
__________________________________
"לא יכול להיות? מול כולם?" אמרתי מתפוצץ מצחוק, הוא תמיד מצליח להצחיק אותי אני אוהב את זה בו כול כך.
שנינו ישובים צוחקים על המיטה שלו, עצמתי את עיני מרוב צחוק כאבה לי הבטן, נמרחתי על המיטה של היונג תופס בבטן.
"קטנצ'יק" אמר פתאום היונג בקול רציני.
התיישרתי לישיבה מסתכל על הנער התוהה למולי, מה עובר לו בראש?
"אני יכול?" הוא אמר זוחל אליי על המיטה, מחזיק בראשי בעדינות ולאט מחליק את גופי על המיטה ועולה מעליי.
לא הגבתי אבל גם לא הרגשתי רע רציתי את זה מאוד.
הוא שילב את ידינו שנינו הסתכלנו על ידנו מתחברות ולאחר מכן הסתכלנו אחד על השני מחייכים.
"כן אתה יכול" לחשתי אליו.
התנשקנו קרוב לרבע שעה שנינו לחוצים לא מוכנים לעשות את הצעד הראשון, אבל ג'אנג לא יכל להתאפק יותר.
הוא הכניס את ידו מתחת לחולצה שלי ופושט אותי, מפסיק את הנשיקה לשנייה ובוהה בי.
"מה?" אמרתי מרגיש מובך תחת המבט החושפני שלו.
"אנחנו חיים באותו בית ואפילו כבר התקלחנו יחד, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה, אתה יפה איך לא ראיתי את זה קודם?"
הא? מה אני אמור להגיב..
לא הספקתי להגיד מילה והיונג נישק את הצלקת הקטנה שלי על המותן השמאלית.
"מתי זה קרה?" הוא אמר טיפה עצבני מלטף את הצלקת.
"זה, אתה לא זוכר? כשיצאנו לרכב על סוסים עם אבא נפלתי" המבט שהיה לו מבט של דאגה וחרטה?
"מתי זה קרה איך אני לא זוכר את זה?" הוא שאל את עצמו יותר מאשר אותי.
"היי אני בסדר" אמרתי ברכות מתיישב ומלטף את פניו והגבות שלו נחו חזרה במקומן.
"היי היונג זה היה מזמן" לפתע הוא חיבק אותי מלטף את גבי החשוף, מעביר בי צמרמורת קלילה.
"אני אוהב אותך" הוא אמר, עיני נפערו בפליאה ובמהירות חייכתי לעצמי.
"גם אני" אמרתי מחבק אותו חזרה, תופס בחולצתו, מחפיר את ראשי בכתפו, מתאפק לא לבכות...
מאושר.
____________________________________
נרדמנו מחובקים, רצינו אחד את השני כל כך אבל כנראה זה לא הזמן היינו תשושים ריגשית.
"אנח-"
"מה קורה כאן?"
"תקומו מיד!"
"ג'אנג מה זה אמור להביע?!"
שנינו מתעוררים למשמע קול, זה אבא של ג'אנג? אמא שלי נשענה על משקוף דלת החדר מבט דואג בעיניה, ידיה תפוסות בראשה.
אנחנו בבוקסרים, יחד, מול ההורים, מחובקים.
הכול הפך מעורפל הקולות הפכו מעוותים.
"הבן, שלך! זה הוא!" צועק אבא של ג'אנג לאמא שלי ומצביע עליי אצבע מאשימה.
"זה הוא, בגללו הבן שלי ככה!"
"אבא, על מה אתה מדבר? אין לו קשר לזה!" צעק ג'אנג מסתיר אותי מאחורי גופו.
חיוך מפחיד עלה על פניו של אביו.
"תיראי מה הוא עושה! מולי! ככה מגן עליו!"
"תעוף! צא מהחדר של הבן שלי!" אמר אביו.
ג'אנג הסתכל עליי במבט מנחם מהנן שאצא.
דמעות התאספו בעיני ההלם, זה הכה בי כאן הכול יכול להיגמר אני וג'אנג זה נגמר.
אמא שלי חיבקה אותי אליה מהר ולקחה אותי לחדר שלי מנחמת אותי.
"אמא, אני מצטער" אמרתי בוכה ומנשף.
"חמוד שלי תסתכל עליי" אמרה אמא בקול חם אך היה אפשר לקרוא את פניה בקלות גם היא עכשיו בפאניקה מבפנים.
"יכול להיות שג'אנג לא יהיה פה יותר.."
"מה?" אמרתי הלב שלי נפל לתחתונים, עיני האדומות נפערו בפליאה.
"לא, לא, בבקשה" אמרתי אוחז את ידייה של אמא שלי מתחנן אליה.
"הוא לא אשם! בבקשה זה בגללי.." אמרתי חסר אונים בוכה, מה עושים? מה עושים?
"אבא שלו ואני.." מה עכשיו?
"אנחנו מתגרשים" מה למה?
____________________________________
לאחר כמה חודשים ארורים בהם חייתי בלי ג'אנג שעזב עם אביו, הבנתי כמה שהוא היה חלק כל כך גדול בחיים שלי.
אבל זה לטובה ככה לפחות הוא לא יסבול אני מקווה, כי בסוף אני רק עושה לו רע.
באמת חשבנו שאחים יכולים להיות במערכת יחסים אחרת, אידיוטים.
אמרתי לעצמי מחייך בחוסר אמונה אבל הלב הופך יותר ויותר כבד.
____________________________________
עליתי לגג הבניין אני אוהב להיות כאן להשקיף על סאול היפה.
הקולות של האנשים מתמזגים עם השקט שאני מנסה לייצר לעצמי, רוצה להיות לבד אבל לא להרגיש לגמרי בודד.
"קטנצ'יק?"
"הא?" אמרתי מסתובב למשמע קולו של היונג, היונג שלי.
"חזרתי, שום דבר לא יפריע לנו"
"אבל אבא שלך?" אמרתי..
"דיברתי איתו" הוא אמר.
משהו שם לא היה כנה, לא הצלחתי לפענח מה..
"היו- אהמ סליחה, אני צריך ללכת" אמרתי חולף על פניו, כשהוא נשאר עומד.
"אני קופץ" הוא אמר.
עיני נפערו בפליאה, הסתובבתי אליו מהר רק כדי לראות אותו עומד על קצה הגג מאיים לקפוץ.
"אל תעשה את זה" אמרתי רץ אליו.
"אם אתה לא בחיים שלי, אני לא רוצה לחיות" הוא אמר מסובב את ראשו ומועד.
"לא אל!" אמרתי רץ אליו מנסה לתפוס אותו.
"היונג!" קראתי אבל זה היה מאוחר מידי.
____________________________________
שוב אני על גג הבניין משקיף על סאול היפה.
"קטנצ'יק?" מה קורה כאן זה דצ'ה וו?
ראיתי שחור בעיניים.
מה ג'אנג עושה על קצה הגג?
"לא אל!" אמרתי רץ אליו מנסה לתפוס אותו.
"היונג!" קראתי אבל זה היה מאוחר מידי.
____________________________________
שוב אני על גג הבניין משקיף על סאול היפה.... מה קורה כאן?
אני חייב לצאת מכאן משהו רע הולך לקרות.. אני יודע!
התקדמתי לכיוון חדר המדרגות ופגשתי בו , הוא עמד למולי מופתע.
"מה אתה עושה פה?" אמרתי בדאגה.
"אני מתגעגע אלייך.." הוא אמר, לא הוא חייב ללכת זה יגמר לא טוב.
המשכתי ללכת חולף על פניו שוב, יצאתי אל הרחוב מחוץ לבניין והוא אחריי.
עוקף אותי ועומד למולי.
"אם אתה לא בחיים שלי, אני לא רוצה לחיות" שוב זה? מה קורה כאן?
משאית התקרבה אל הכביש והנהג היה עסוק לא מסתכל אל הכביש.
ג'אנג עמד למול המשאית פורש את ידיו.
"לא אל!" אמרתי רץ אליו מנסה לעצור אותו.
"היונג!" קראתי אבל זה היה מאוחר מידי.
____________________________________
אני על גג הבניין משקיף על.. שוב זה?
אוקיי אני חייב לעצור את זה אני חייב להציל אותו.
יצאתי מן הבניין רץ במדרגות ופוגש את פניו של ג'אנג בכניסה לבניין.
שוב אותו מבט מופתע הופיע על פניו.
"קטנ-" תפסתי בידו מושך אותו הרחק מהכביש.
לא המסך השחור הזה שוב.
שם הוא עמד על פסי הרכבת מחכה לבואה.
"אם אתה לא בחיים שלי, אני לא רוצה לחיות" הוא אמר לא שוב זה רק לא זה.
הרכבת נשמעת והוא לא מוכן לזוז.
לא אל!" אמרתי רץ אליו מחבק אותו.
"אני עוד אמצא אותך" הוא לחש דוחף אותי מפסי הרכבת.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
התעוררתי בבהלה, מזיע שוב החלום הזה, המבט שלו.. מי הוא?
דמעה ברחה מעיניי.
"למה את ממשיך להופיע?" שאלתי את עצמי, הלב שלי נשבר, כל כך רציתי שתישאר אבל כל לילה את עוזב..
חיבקתי את הכרית שלי אליי חזק.
"מה היה שמו שוב?" אמרתי לעצמי.
"אתה תמצא אותי?" שאלתי לאוויר, יושב על מיטתי ומצביע על עצמי.
"קדימה לקום" קראה אמא מחוץ לחדרי.
"בוא למטה יש מישהו שאני רוצה שתפגוש" הא מי זה יכול להיות?
התארגנתי לא משהו רציני, וירדתי למטבח מוזג לי כוס מים.
"אתה הבן של סון לי?" הסתובבתי ולמולי הופיעה דמות מוכרת של גבר בגיל ה40.
הוא מוכר לי, אבל אני לא יכול להניח את האצבע מאיפה בדיוק.
"כן" אמרתי אחרי שלגמתי מכוס המים בוחן אותו במבט, אה זה בטח מי שאמא שלי יוצאת איתו.
"מתוק, אה כבר הכרתם?" אמא אמרה נכנסת למטבח מסתכלת על שנינו.
"יש עוד מישהו שאני רוצה שתכיר.." אמרה אמא והדמויות של שני המבוגרים זזו, הכוס החליקה מידי וקול שבירת הזכוכית הכה את הקירות.
"נאם איל תכיר זה-"
"ג'אנג או" אמרתי, נופל בחיבוק חזק על הנער.
"חזרת.." אמרתי אל תוך החיבוק, מנגב דמעות של אושר.
"אני כאן" הוא לחש מלטף לראשי.
עיניי נפערו בבהלה.
___________________________________
☆ זהו סיפורו של נער.. שחלם חלום, חלום רע.