נ.מ יונגי אני נוסע באוטובוס ורואה אנשים,מכוניות,עצים... חולפים בידיוק כמו הזמן בזמן עף גם כשלא נהנים. אי אפשר להעביר את הזמן אחורה מה שהיה היה. אני בן 14.5 (ארבע עשרה וחצי), יש לי משפחה גדולה אבא,אמא,אחותי סו-לין,אח דון-סו, אחות קטנה מיו-לי, כלבה וונדי ו-2 חתולות ג'סי והבת שלה ליזה. אבא שלי רוסי ואמא קוריאנית מה שאומר שיש לנו חינוך מעוד קשה.
הילדות: מגיל 4 הכריחו אותי לנגן בפסנתר ולקרא ברוסית. בגלל שאנחנו גרים בקוריאה אז ההורים שלי לא חחשו שתיהיה שלי בעיה עם קוריאנית אז... כן למדתי לדבר ברוסית, קוריאנית בערך ידעתי ולכתוב ולקרא בשתי השפות המקביל, בקיצור לא קל. בגלל כשהייתי בערך בן שנתיים אז תמיד הייתי עוזר לאמא שלי למטבח, טוב לא בידיוק עוזר יותר בכיוון של להפריע, אמא שלי אומרת שהייתי פותח את כל הארוניות ומוציא משם דברים, הייתי רץ במטבח ואחרי זה מתנפל מאחורה בחיבק על אמא שלי והיא היתה כמעט נופלת. בקיצור ההורים שלי התרגלו שאני עוזר, אחראי, מסודר,שקט,יודע נימוסים... ואת כל זה אני עושה יותר טוב מאחותי, ואני יודע אתם חושבים שזה טוב, אבל לא! כי כולם מצפים ממך להיות למאך, לא לטעות אף פעם, להיות יותר טוב, הצודק ובקיצור הכי הכי. אבל אני לא יכול להיות תמיד הכי הכי זה קצת קשה שתדעו, אין משהו שעשיתי בחיים לפני שחשבתי הרבה לפני: האם זה יפגע במשהו, מה הם יחשבו, אולי הם יחשבו שאני לא מספיק אחראי, ומה אם הבגדים האלה לא יפים עלי... ועוד הרבה דברים אחרים. כל צעד שלי מחושב היטב וזה מעצבן, אני מפחד לעציב את ההורים ואת הסובבים אותי. כל המחשבות הללו התחילו רק מסיבה אתה, והיא....
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
