***מבוסס על סיפור אמיתי***
שמי ברקת. ברצוני לשתף אתכם בסיפור חיי. אפשר לומר שאני נערה די רגילה. יש לי שלושה אחים, ואני הבכורה מביניהם. למדתי בגן-ילדים, ואז עליתי לביה"ס - כמו כולם. אחר כך עברתי לתיכון. מעולם לא הייתי מקובלת. אפשר לומר, שהייתי ההיפך ממקובלת. כנראה היה על ראשי שלט בלתי נראה שאמר לכולם להתרחק ממני. בביה"ס כולם הכירו אותי. לרעה. הם ידעו שאני הילדה שאיתה לא כדאי להתחבר. זה החל מהגן. לא היו לי חברות. הפעמים היחידות שבהן בנות בכלל ניגשו אליי, היו בהפסקות העשר כדי לבקש ממני ממתקים. ואני, ברוב תמימותי, פעם אחר פעם נתתי להן בתקווה שאולי כן יתחברו איתי. אך זה מעולם לא קרה. הן תמיד היו חוזרות חזרה לנידוי ולליגלוג כלפיי.
בביה"ס זה אפילו החמיר. הייתי מרביצה לבנות לעיתים תכופות. היו לי רק שתי חברות - אם אכן ניתן לכנות אותן כך - שגם הן לא דיברו איתי לעיתים קרובות. האחת הייתה פחדנית וחסרת ביטחון כל כך, שבכל פעם שהשניה לא דיברה איתי, הייתה גם היא מצטרפת אליה. ביליתי את רוב שנותיי בביה"ס בבדידות עמוקה. שנאתי את עצמי לחלוטין. ואני לא מדברת על שנאה רגילה. אני מדברת על תיעוב עמוק ואפילו הכחשה עצמית.
אגלה לכם סוד: רציתי לא פעם להתאבד. כמעט עשיתי זאת, אך הפחד עצר בעדי. אני זוכרת איך אבי תמיד היה שואל אותי בחצי צחוק:" למה את לובשת סוודר בקיץ?" באמת הייתי עושה זאת, כי התביישתי בגוף שלי. שנאתי אותו. זה החל בכתה ו' ונמשך עד כתה ח' שאז, בלית ברירה למדתי לקבל את גופי. בכתה ו' החזה שלי החל לגדול מאוד, ולכן השתדלתי כל כך להסתיר אותו. הבנות בכתה שלי לא היו מפסיקות לרדת עליי ולצחוק עליי בשל זה, דבר שגרם לי לחוש אף גרוע יותר.
הייתי תמיד מתבוננת בהן בקנאה. בכל אותן בנות בכתתי שהכל היה נראה קל כל כך אצלן. הן אינן צריכות ללבוש סוודר בקיץ כמוני. הן לא מתביישות בגוף שלהן... הייתי תמיד חושבת בתסכול ועצב. החלום שלי באותם ימים היה שאוכל להיות כמוהן. ללכת בחופשיות, בטוחה בגופי ומבלי שאצטרך להסתיר אותו.
אתם אולי שואלים את עצמכם איך בכל זאת הגנתי על עצמי מפני כל הפגיעות והתסכולים. איך בכל זאת הצלחתי לחיות עם כל השנאה העצמית הזו. מה שהציל אותי היה הדמיון. הייתי יושבת שעות בכתה ומדמיינת שאני מישהו אחר. כשהייתי משוטטת ברחובות הייתי נוהגת לדמיין שאנשים רואים אותי כמישהו אחר. כל אחד - העיקר לא אני. וגם הכתיבה עזרה מאוד. הייתי בונה עולמות שלמים בסיפורים שהייתי כותבת לעצמי, ומדמיינת שאני חיה בתוך אחד מהעולמות הללו.
המצב בבית לא שיפר את הרגשתי כלל. גם שם הרגשתי שנואה ולא רצויה. הוריי מעולם לא הפגינו חיבה או אהבה כלשהי כלפיי. כשהייתי ממש קטנה, אימי הייתה נוהגת להכות אותי. כשהייתי רצה לשירותים בבכי כדי להסיט את תשומת ליבה, הייתי שומעת אותה אומרת בזילזול:" שתבכה. אני לא יודעת מה היא רוצה בכלל." ואז כאב לי עוד יותר כשהיא חזרה לענייניה, ושמעתי אותה צוחקת עם האחים שלי כאילו דבר לא קרה.
אבא שלי הוא סיפור מיוחד בפני עצמו. אפשר לכנות אותו 'חולה נפש'. הרבה מכנים אותו כך, אפילו אחים שלי ואני לפעמים. אני קוראת לו בעיקר:" מטורף!" כאשר הוא מגזים. אבי חולה בתסמונת שנקראת אספרגר. תסמונת שקשה מאוד להתרפא ממנה. כאשר הוא רגוע, קשה לראות עליו שהוא חולה. הוא יכול להיות נחמד מאוד, עד הרגע שבו הוא צריך להתרכז במשהו או כאשר הוא מתרגז. או אז הבלאגן מתחיל. לא פעם ולא פעמיים כאשר הוא ניסה להתרכז בקריאה ואחד מבני המשפחה הפריע לו או סתם נשמע לפתע רעש אקראי ברקע, הוא היה לוחץ על אוזניו בחוזקה, עד שלפעמים יכולנו לראות דם נוטף מהן. הוא היה ממלמל במהירות הולכת וגוברת את הנאמר בספר שבו קרה, וקצף היה יוצא מפיו לעיתים. במקרים אף גרועים יותר, הוא היה מכה את פניו או מטיח בעוצמה שהבהילה אותנו את ראשו בקיר שמאחוריו. באותן פעמים חשתי שנאה עזה כלפיו. למה הוא עושה לנו את זה? לא פעם ולא פעמיים הוא הביך אותנו מול אנשים, שלא הכירו את התנהגותו הפסיכית ותמיד נעצו בנו מבטים נדהמים או מרחמים.
הייתי בודדה בעולם, במלוא מובן המילה. אפילו כשהיו סביבי אנשים חשתי בודדה כל כך. כאילו אף אחד לעולם לא יוכל להבין אותי ולהיכנס לתוך העולם שלי.
אפשר לומר שמצב זה השתפר מעט, כאשר עברתי לתיכון. בתחילה אומנם היו צוחקים עליי ומנדים אותי - דבר שכבר הייתי רגילה אליו - אך קבוצה של שלוש בנות, שעד היום אני בקשר טוב עם אחת מהן נהיו חברות קרובות שלי בסופו של דבר. רק כאשר הייתי איתן הרגשתי סופסוף מהי באמת חברות.
אחת ה'חברות' שלי מבית הספר היסודי ששמה תהל(זו שהייתה תמיד פחדנית), עברה יחד איתי לתיכון ושתינו יחד התחברנו עם שלושת הבנות ששמן הוא; עדיאל, סימה וורד, ונהפכנו למין חמישיה כזו. אחיות לצרה כמו שנהגתי לקרוא לנו.
