אני באמת לא יודעת מה להגיד.
נגמרו לי המילים.
בחיים לא הרגשתי שייכת לחברה גם אם היו סביבי עשרות אלפי אנשים.
בחיים לא ידעתי להסביר איך אני מרגישה, לספר מה עובר עליי.
תמיד ניסיתי להשתנות בשביל אחרים, אבל עשיתי טעות.
עשיתי טעות שאני מתחרטת עלייה כל כך ואני יודעת שהטעות הזאת תלווה אותי לכל החיים.
אני מתחננת: אל תשתנו בשביל אף אחד! לא בשביל המשפחה, החברים, הלימודים הכי חשוב אל תשתנו בשביל האהבה כי בסוף, תקבלו את הכאפה של החיים שלכם.
אני מבקשת סליחה מעצמי.
שהכאבתי לעצמי בנפש כל כך הרבה.
וזה כבר מאוחר מדי לשנות את הגורל.
אני לא יכולה לבכות ליד אנשים כי אני רק רוצה שהם יחשבו שאני בן אדם שמח שחזק בשבילם, כדי שאוכל לתמוך בהם במצבים הכי גרועים.
בגלל זה אני אפילו לא יודעת איך לבכות כמו שצריך - מרוב ששמרתי כל כך הרבה בלב.
כל יום זורקים לי איזו הערה קטנה ומעליבה.
הם חושבים שזה לא פוגע.
אבל נחשו מה?
זה כן! ובגדול!
תמיד חשבתי שאני צריכה לנסות להתנהג כמו כל הרגילים אבל טעיתי.
אין דבר כזה רגיל וגם אם יש, הוא משעמם.
אני מנסה להחזיר אחורה ולתקן אבל לא מצליחה וזה קשה.
אני לא בן אדם צבוע ולא שקרן
אני לא אחת שמוכרת את עצמה גם לא בעד מיליון דולר
אני יודעת מה אסור ומה מותר.
תודה לשונאים שלי שהפכו אותי למי שאני היום: אחת שמבינה מה קורה.
פריקה ראשונה שלי, די ישנה.
מה אתם חושבים?
