נמאס לי. נמאס לי להתאכזב, לאהוב, לפתח ציפיות, נמאס לי להיפגע.
אני כל הזמן משתדלת להיות הכי טובה בשביל אחרים ואני עוד יותר פוגעת בעצמי.
קשה לי כבר לעצור את הדמעות.
אני רוצה לישון לא לבכות כל הלילה.
ואני באמת מנסה לחזור אחורה ולחשוב מה לא עשיתי בסדר אבל אני לא מוצאת שום דבר.
כי זה כבר לא אני זה אתם. אתם פוגעים בי, אתם צוחקים עליי, אתם שוברים אותי.
זה מתחיל כבר לשעמם, לנסות להסביר מי אני באמת כל פעם מחדש.
אני כבר לא מסוגלת לזה. אין אף אחד שם בשבילי.
שאלו אותי: איך זה מרגיש להיות לבד?
אז ככה; כשאתה באמת לבד אין לך סיבה לקום בבוקר, אין לך אף אחד.
ככה זה מרגיש.
וזה לא משנה כמה אני אגיד ל"חברים" שלי, בלי שהם שמים לב הם ממשיכים לפגוע.
אבל אולי זה סתם הגורל שנקבע לי - להיות לבד לנצח.
אני שונאת את הגורל הזה.
כל ה "חברים" שהיו לי, אני לא באמת חשובה להם.
הם לא מדברים איתי יותר.
אבל זה בעיה שלהם, הם הפסידו אותי וחבל כי לא כל אחד זוכה להכיר אותי באמת.
אני לא חושבת שמישהו באמת מכיר אותי כי ביום אני שמה מסכה שמסתירה אותי ומספרת סיפור של ילדה שמחה עם חברים.
אני לא הילדה הזאת. זה לא הסיפור שלי.
נמאס לי להיות לבד.
בואו קצת נבכה ביחד איתי
