DEAD

התחלה וגם סוף

זה עוד פעם קרה. עוד פעם כולם נמצאים נגדי, למה? בגלל איך שאני נראה? בגלל הגובה שלי? סגלת מבנה הגוף שלי? למה? מה עשיתי לכם? האם אני מספיק חשוב כדי שכולם יראו אותי? ידעו מי אני? האם אני מאכזב את כולם? האם אני מאכזב את עצמי? התשובה לכך הגיעה רק בסוף, בסוף הדרך.
כשאני נמצא במקום אחר, יותר טוב, יותר מכובד, צופה על כולם מלמעלה, רואה אותם כל כך קטנים, מגעילים, שקרנים, גאוותנים, צבועים, חסרי ביטחון, שמחים, רודפי בצע, מזוייפים הם נראים כמו בובות קטנות על חוטים.
כדי להבין את סיפורי כדאי להתחיל מהתחלה, ההתחלה העצובה שלי. קוראים לי דניאל, ואני מה שנקרא ילד כפות, כן זה סיפור כזה, סיפור עצוב, על כל ילדי השכבה ששנאו מישהו מבלי שידעו כלום עליו.
הכל התחיל מכיתה א, הילד הכי מקובל בכיתה שנא אותי, הוא וכל חבורת המקובלים. תמיד הייתי רוצה להיות כמו כולם, לשחק בכדור, לשחק במחבואים, תופסת ועוד הרבה משחקים, כמו ילד רגיל, לחיות את החיים הטובים, תמיד לשמוח.
אבל זה לא התאפשר, עקב המחלה שהייתה לי, סרטן בראות, ילד קטן לא יכול להתמודד עם זה, אבל למזלי הצלחתי להבריא, לנצח את המחלה הנוראית, שאחריה חשבתי שאני אשרוד הכל. אבל זה היה מוקדם מידי מכדי לשמוח. כשחזרתי ללימודים ראשי היה ללא שער, לבשתי כובע כדי לחסות הכל, אבל זה לא עזר, הילדים בכל זאת צחקו עלי, גנבו לי את הכובע, הם לא עזרו לי, אומנם הצלחתי להינצל מהמחלה אך לא הצלחתי להחלים מכל הכאב שהם הגישו לי על צלחת קרה, זה אני ילד בן שבע מול כל העולם.
אחרי שהבראתי, שמחתי בליבי שאני יכול לחיות מהיום חיים שקטים ואיתי כל המשפחה שלי, זאת הייתה התקופה שהם היו עוד אוהבים אותי, הם שמחו איתי.
עד שאימי נכנסה להריון, כשהייתי בן שמונה היא ילדה את אחותי הקטנה אלין. אלין נולדה חלשה מאוד, ככה שמשפחתי דאגה לה מאוד, והם כולם עברו מבית חולים לבית חולים, אבל שכחו אתי, שכחו את דניאל הקטן, אף אחד יותר לא שאל לשלומי, הייתי חוזר לבית ריק, שאני צריך לחמם את האוכל שלי, ילד בן שמונה, שהוריו שכחו מקיומו, כולם היו יוצאים מהבית בשעה שבע איתי, וחוזרים כמה שעות אחרי, הייתי רוצה את ההורים שלי בחזרה, שהם ימשיכו לאהוב אותי אבל זה לא קרה, אף אחד לא היה.עוזר לי להיתקלח, או היה בוחר לי בגדים הייתי עושה הכל לבד, ככה הייתי לבד, לא מרצון או משהו כזה פשוט לבד.
השנים עברו והחרם שאני עובר בכיתה לא עובר לאף אחד, אני שותק, מקבלת את גורלי המר בתוך כל הסיוט הזה, הרי לזה התרגלתי במשך כל השנים, אני מרגיש כאילו מגיע לי העונש הזה, אוליי לא, אני לא יודע.
אני בכיתה ז, ואחותי עדיין במרכז צומת הלב, היא עולה לגן חובה, וכולם שמחים מזה, חוץ ממני, אני שותק כל פעם שצוחקים איתה או כששמחים איתה, אני תמיד מסתכל מהצד על האהבה הרבה שהיא מקבלת, ואני שותק, לא אומר מילה, לא רוצה להפריע למשפחה המאושרת שנמצאת שם, אני נושם ומתקדם לחדרי, המשפחה שלי לא יודעת שיש חרם עליי ,היא לא ממש מתעניינת בי, המשפחה שלי לא יודעת שיש אנשים שמציקים לי באופן יום יומי, שמנצלים את כוח החברה שלהם, ומתעללים בילד, אף אחד לא יודע שיש לי סימנים של כאב על גופי, אף אחד לא מתעניין בי, או שואל לשלומי, לא שואל האם נעים לי בכיתה ז, בדרך כלל זוהי אמורה להיות כיתה חדשה, לא, היא לא בשבילי, הכיתה הזאת היא כיתה נוראית.
אך אני סובל בשקט, שותק, נושם את הנשימות שלי, מקווה לעבור אותה ללא כאב, לא נראה לי שזה אפשרי כשכול הילדים מכתתי הישנה נמצאים לידי,מסתכלים עליי, עוד טרף, כואב לי, כואב לי בלב, כואב לי הכל, כשאני מקבל עוד סטירת בוקר, מעוד ילד מקובל, אבל אני שותק, לא אומר כלום, מקווה לשמוח לחיוך, אני גם רוצה אהבה, האם זה מגיע לי? האם מגיעה לי אהבה מהחלומות? זה לא אפשרי.
מצבי בלימודים הוא טוב, אני טוב בו לא בגלל שאני חכם אלה בגלל שאין לי אף אחד לדבר איתו, אף אחד שיסיח את דעתי, וכשאני חוזר לבית הריק שלי, אני ממשיך ללמוד, נכנס לחדר שלי ולא יוצא מישם.
הורי אף פעם לא שואלים מה שלומי, הם חוזרים בשעה שלוש כדיי לקחת את אחותי מהגן שנמצא חמש דקות מהבית, ומיד אחר כך לוקחים אותה לעבודה פעם זאת אמא ופעם זה אבא, בפעם האחרונה שאכלתי אוכל כמו שצריך זה היה בשבת, לא חסר לנו אוכל, או כסף, אבל כן חסר לנו אהבה.
אני לא מכין לעצמי אוכל, אני פשוט מחמם מה שיש במקרר שנשאר מיום שבת. ומיד אחר כך הולך ללמוד, משלים פערים, למרות שאין כאלה. אני מסתכל על המראה ורואה ילד רזה, עם עניים ירוקות כבויות, חסרות חיים וכשאני מוריד את החולצה הארוכה שלי אפשר לראות את כל הסימנים שיש בגופי, את כל הצלקות שילוו אותי למשך חיי, אני לובש במהרה את החולצה ונכנס לישון, מקווה שאתעורר מהסיוט הזה השעה כבר שמונה, השעה שבדרך כלל אני הולך לישון בה, אני נכנס למיטה למצעים שהעוזרת כיבסה לי, ונרדם, מתחנן לאלוהים לישון ללא כאב פשוט לישון, ולא להתעורר. אבל כשאני פותח עניים ורואה את קרני השמש אני מבין שלא נלקחתי, לעולם הבא ומתחיל עוד יום עצוב של כאב נפשי ופיזי.
היום אני בכיתה ט בן 15, אני לובש החולצה ארוכה, וג'ינס כחול כהה, ועם משקפי הראיה השחורים שלי, אני מתהלך לי בשקט במסדרונות בית הספר, עם כאב בלב ושינאה עמוקה, לכולם, במיוחד למשפחה שנטשה אותי במשך כל הזמן הזה, השנה אחותי עלתה לכיתה א, וכולם שוב שמחים אימי בהריון שלישי, אני רק מקווה שלא יזניחו את אלין כמו שהזניחו אותי, אני לא רוצה לטפל בה, אני לא יכול לטפל בה. אני לא מסוגל לשתף אף אחד בבעיות שלי, אני סוחב הכל לבד, לא עם מישהו, לבד. אני בעצמי כל הזמן לבד, לא יכול להיות דבר כזה, איך הגעתי למצב הזה? האם זה עונש מאלוהים? על מה? אני מתחיל להתייאש, הילדים בכתתי ממשיכים להרביץ להשפיל, לצעוק עליי, לנדות, לאיים, להפחיד ועוד מלא מעשים שאני עובר ביום אחד. נשארו לי רק עוד שלוש שנים, שלוש שנים כדי לסיים את הלימודים, בשקט, בלי שאף אחד יבוא וישפיל אותי.
אני מסתכל על הארון שלי, לובש שוב פעם חולצה ארוכה עם ג'ינס כהה ונעליי סניקרס, ומתחיל ללכת לכיוון בית הספר. עצב. זאת מילה חזקה כשאני רואה את כולם שמחים ורק אני עם עניים כבויות, כשהייתי קטן ובן יחיד תמיד אמרו לי שהעניים שלי הם הדבר הכי יפה בי, העניים הירוקות שלי, נראו כמו דשה ירוק כל כך צלול, אבל עכשיו הם נראות כמו ירוק של אדם חולה, כבויות, עצובות, עצב זה מה שרואים דרכם.
אבל פעם ראשונה עניי רואות משהו שהן אוהבות. אהבה. היא כל כך יפה, כשנכנסתי לכיתה לא יכלתי להפסיק לחשוב עליה, היא נראת כל כך טוב, ובטח אריאל יקח וכמו שאמרתי קודם לכן, הוא מנסה להתחיל איתה ללא הצלחה, המשכתי להסתכל עליה, מצייר אותה, השער הכהה שלה, והעניים הגדולות החומות שלה, השפתיים העסיסיות שלה, כולה מלאה רק בטוב, "אני אוהב אותך", מלמלתי לעצמי. קוראים לה אופל, אני מדמיין אותנו ביחד עושים דברים אסורים, מתנשקים.