No me sueltes- אל תעזוב אותי

פרק ראשון - ההצעה

טוב חזרתי. אז איפה היינו? אה כן. ההצעה.
מה לעשות? כן? לא? אני אוהבת אותו יותר מאת עצמי, אבל המרחק, ומה ההורים שלי יגידו אני רק בת 19, וההורים שלו בכלל לא מכירים אותי, הם יאהבו אותי. כל כך הרבה מחשבות. אוף כואב לי הראש.
"זוהר, זוהר, זוהררר" צעקה של אמילי העירה אותי מכל המחשבות וחזרתי למציאות.
הסתכלתי עליה והיא סימנה לי עם הפנים להסתכל מולי. הסתובבתי וכריס היה עדיין באותה תנוחה. כורע ברך ומסתכל עליי. רק שהפעם כבר כל הבנים סביבו. וכל השדה מסתכל עלינו. כולם מחכים לתשובה שלי.
טוב, על החיים ועל המוות.
"כן, כן, כן, אני מסכימה" צעקתי בהתלהבות.
כריס קם ונתן לי נשיקה ארוכה, הוא הרים אותי על המותניים שלו וסיבב אותי עם חיוך על הפנים. כולם מחאו כפיים.
"עשית אותי לגבר הכי מאושר בעולם" הוא לחש לי באוזן. הסמקתי והתחלתי לנשק אותו בכל כך הרבה תשוקה. התנתקנו מהנשיקה.
"אתה עושה אותי כל יום, כל דקה, כל שנייה, האישה הכי מאושרת שיש בעולם" עניתי לו בחזרה והתחבקנו. הוא החזיק אותי כל כך חזק וכל כך צמוד אליו שזה פשוט הרגיש טוב ולפתע שום מחשבה לא הייתה לי בראש. אני רק יודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה. טוב אני מקווה.
••••
כעבור חודשיים- ישראל.
חודשיים. חודשיים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי את כריס ואת הבנים. יש להם היום חופשה של שבועיים מהטור ואני לא יכולה כבר לחכות לפגוש אותם. אותו. את ארוסי.
"בוקר טוב זורקוש" אמא שלי נכנסה לחדר והעירה אותי.
"רק עוד כמה דקות אמא" אמרתי לה מסתובבת לצד השני במיטה.
היא התקרבה אליי והורידה ממני את השמיכה.
"את יודעת שאין לי בעיה שתישני גם עד מחר אבל הבנים באים היום ואנחנו צריכים ללכת לקבל אותם בשדה תעופה. יש לנו מלא דברים לארגן לקראת החתונה. " היא אמרה וקמתי.
אני אעשה לכם קצת סדר. אז אחרי שהסכמתי להתחתן עם כריס וכולם בירכו אותנו, לא הייתה ברירה והייתי צריכה לעלות עם אמילי על המטוס הזה, שדרך אגב כמעט פספסנו. הגענו לישראל וכל הטיסה רק חשבתי על דרכים לספר להורים שלי ובכלל למשפחה שלי שאני מאורסת.
לא ידעתי איך הם יקבלו את זה. הגענו לארץ וההורים שלי ושל אמילי חיכו לנו בשדה תעופה.
קודם כל חיבקתי אותם אחרי חודש שלא ראיתי אותם. התגעגעתי כל כך. בכל אופן, הגעתי הביתה והחלטתי שעדיף לא ללכת סחור סחור ופשוט להפיל את הפצצה, ככה, כמו שהיא.
"אבא, אמא, כריס הציע לי נישואים, והסכמתי" זה המשפט המדויק שאמרתי להם.
אבא שלי לא קיבל את זה בהתחלה, הוא גם לא מי יודע מה מכיר את כריס. "את עוד צעירה", מה עם לימודים", "הוא לא יהודי". משפטים מהסוג הזה שמעתי מאבא שלי במשך כל החודשיים האלה. המון שיחות, ריבים, חילוקי דעות ובעיקר אי הבנות. עד לפני שבוע. לפני שבוע, הוא ואמא שלי נכנסו לחדר שלי. אמא שלי דרך אגב מיד שמחה בשבילי, היא מכירה את כריס והיא יודעת כמה אני אוהבת אותו והייתי מאושרת שהיא תומכת בי בזה. אז לפני שבוע אמא שלי ואבא שלי נכנסו אליי לחדר. השיחה הלכה כך:
"זוהר, אנחנו רוצים לדבר איתך" אמא שלי אמרה.
"אני מקשיבה" אמרתי.
"זוהר, אני רציתי להתנצל על כל מה שהיית צריכה לעבור בחודשיים האלה, הייתי לא בסדר, אבל אני מקווה שאת יודעת שזה הכל מאהבה ומדאגה אלייך, את בכל זאת הילדה שלי, אבל דיברתי עם אמא והבנתי שאת אוהבת את כריס והוא אותך וזה מה שחשוב אז אני תומך בך ויש לך את הברכה שלי לנישואים האלה" אבא שלי אמר ונשארתי בהלם.
קמתי במהירות מהמיטה ונתתי לו ולאמא שלי חיבוק ענקי. וזהו. עכשיו כולם תומכים בי ועוזרים לי לארגן את כל הדברים לחתונה. נחזור לסיפור שלנו.
השעה הייתה 10:00 בבוקר. ידעתי שב-12:00 המטוס של כריס נוחת ויש לנו לפחות שעה עד השדה תעופה. התארגנתי מהר. ולבשתי שמלת מיני אדומה. רציתי שכריס יראה אותי במיטבי. אחרי חודשיים שלא יתראנו.
לבשתי את השמלה, נעלתי נעליים, שמתי איפור קל, סידרתי את השיער ודקה לפניי שיצאתי מהחדר למטבח התקשרתי לאמילי.
"אחותייי מה איתך? את מוכנה? אנחנו תכף יוצאים לאסוף אותך" אמרתי לה. בחודשיים האלה . אמילי וריצרד דיברו כל הזמן בסקייפ ובטלפון אבל זה היה קשה היו לילות שהיינו נשארות עירות והיא הייתה בוכה לי בטלפון על כמה היא מתגעגעת אליו. האמת, גם אני התגעגעתי מאוד לכריס. אבל הייתי חייבת להיות החזקה מבין שתינו. הייתי צריכה להיות חזקה בשבילה. אפילו נהייתה לה כבר בטן קטנטונת וחמודה. אבל היא הסתירה את זה מריצרד. היא רצתה לעשות לו הפתעה. מעניין איך הוא יגיב שהוא יראה את הבטן החמודה והקטנה של אמילי שבתוכה יש את התינוק או התינוקת שתהיה להם.
"כן, כן, אני כבר מוכנה, אני מחכה לכם" אמילי ענתה לי בטלפון.
"יופי, אני אגיד לך מתי לרדת, אוהבת" אמרתי לה וניתקתי.
ירדתי למטבח. אמא שלי החליטה לפנק אותי לכבוד היום המיוחד הזה והיא הכינה לי ארוחת בוקר.
"וואו, איזה ריח טוב" אמרתי בעודי מתיישבת ליד השולחן שבמטבח. אמא שלי חייכה והגישה לי סלט, חביתה וגבינה. אכלנו ביחד.
השעה הייתה כבר 10:40 והיינו צריכות לצאת.
"נו, יאללה אמא, אני רוצה להגיע לפני כריס, ויש לנו עוד לאסוף את אמילי" אמרתי לאמא שלי שבדיוק סיימה עם הכלים.
יצאנו מהבית ונסענו לאמילי.
"אמילי את יכולה לרדת" סימסתי לאמילי והיא ירדה אחרי שתי דקות בערך.
התחלנו לנסוע לכיוון השדה תעופה. כל הנסיעה שמנו בפול ווליום שירים של הבנים. מהאלבום החדש. הם הוציאו אותו לא מזמן ולא הספקנו להגיד להם פנים אל פנים כמה הוא טוב. ואנחנו כבר לא יכולות לחכות יותר כדי להגיד להם את  זה.
הגענו לשדה תעופה. השעה הייתה 11:45 . בדיוק בזמן.
"עוד רבע שעה אנחנו פוגשות אותם את קולטת?" אמרתי בהתלהבות לאמילי.
"לא, לא קולטת, איך התגעגעתי אליהם, כמה חיכיתי לרגע הזה" היא ענתה לי בהתרגשות כשדמעה יורדת לה מהעין.
"נו, יאללה כבר, נו" אמרנו ביחד כשהסתכלנו על הטלפון, סופרות את הדקות.
"זהו, 12:00 , הם פה" אמרתי בהתלהבות.
"יאללה שיבואו כבר" אמילי אמרה בחוסר סבלנות.
עוד דקה עברה, ועוד דקה, ועוד דקה.
השעה 12:30.
"אוף נו איפה הם כבר?" שאלתי את אמילי. היא עשתה לי פרצוף של "אין לי מושג"
התחלתי לדאוג. אולי התבלבלנו ביום. אולי משהו קרה לטיסה שלהם. אולי משהו קרה להם.
🤫🤫🤫🤫

איפה לדעתכם הבנים? למה הם מתעכבים כל כך? 🤫🤫🤫😚😚😚
טוב אז חברים חזרתי. ספר חדש. ספר המשך. מקווה שתהנו ממנו כמו מהקודם. אוהבת אתכם ❤