No me sueltes- אל תעזוב אותי

פרק אחד עשרה- האיחוד ☺

קמתי אופטימית. אתם שואלים למה? הרי אני בכלא, אני לא אמורה לקום אופטימית אבל קמתי ככה בגלל הדבר היחיד שעושה לי טוב בחיים וזה ארוסי, ובעלי לעתיד, כריס. היום אני רואה אותו סוף סוף.
רוני עדיין לא התעוררה וידעתי שתכף הסוהרת תגיד לנו לצאת לביקור עם המשפחה והחלטתי להעיר אותה בעצמי.
"רוני, רוני" אמרתי לך בעדינות, יושבת על קצה המיטה שלה.
היא השמיעה רעשים חמודים כאלה כמו של ילד קטן שלא רוצה לקום ושפשפה את העיינים.
"קומי, תכף יש ביקור משפחות" אמרתי לה , מנערת אותה טיפה.
"אני קמה, אני קמה" היא אמרה והתיישבה על המיטה.
חזרתי לשבת על המיטה שלי וחיכיתי. למה? אני לא יודעת. אולי לסוהרת.
"בוקר טוב בנות, תתארגנו, כמה דקות אני לוקחת אתכם למשפחות" הסוהרת אמרה בקשיחות אבל לא היה אכפת לי. רק חיוך ענקי שחשף את כל השיניים שלי עלה על פניי ולא יכולתי לחכות כבר לאיחוד עם כריס.
בעודי מחייכת מאוזן לאוזן. הסתכלתי על רוני והיא לא הייתה נראית שמחה כל כך.
"מה קרה? " שאלתי אותה והתיישבתי לידה.
"סתם, אני לא רוצה לבאס אותך, אני רואה שאת שמחה לקראת הביקור, אני אספר לך אחרי זה" היא אמרה. וקצת הרגשתי לא נעים פתאום שאני שמחה לבד.
"תקשיבי, אני..." התחלתי לענות לה, רציתי להגיד לה שהיא יכולה לדבר איתי על הכל אבל בדיוק אז הסוהרת הגיעה והוציאה אותנו מהתא.
היא לקחה אותי לחדר גדול כזה שהיו בו כמה שולחנות וכיסאות אחד מול השני. ממש כמו בסרטים. בצד אחד של החדר היא הושיבה אותי ובחלק אחר של החדר את רוני.
היינו אני, רוני ועוד כמה אסירות. כולנו חיכינו למשפחות שלנו.
הרגליים שלי רעדו, הידיים שלי הזיעו, הלב שלי דפק על 200 ורק רציתי כבר שהדלת תיפתח וכריס יכנס.
עברו משהו כמו חמש דקות. ואז זה קרה הדלת נפתחה. והדבר הראשון שיכולתי לראות זה את החיוך המושלם של כריס שכל כך התגעגעתי אליו. קמתי מהכיסא ורצתי לחבק אותו.
כשהוא קלט אותי רצה אליו החיוך שלו אפילו גדל עוד יותר והוא פתח את הידיים שלו, מחכה שאגיע להתעטף בתוכם.
התחבקנו, התחבקנו כאילו לא נפגשנו שנה כשרק שלשום הכניסו אותי לפה.
"אהובה שלי, את לא מבינה כמה התגעגעתי אלייך" הוא לחש לי באוזן וברחו לי כמה דמעות מהעין. הוא הרגיש שאני בוכה ושחרר אותנו מהחיבוק. הוא לקח את הידיים שלו והחזיק את הפנים שלי. הוא נתן לי נשיקה קטנה אבל שהרגישה נצח. כל כך התגעגעתי למגע השפתיים שלו על שלי. לריח שלו. לדרך הנעימה והממכרת שבה הוא נוגע בי.
השתחררנו מהנשיקה ואז לראשונה יכולתי לראות שמאוחרי כריס עומדת אמא שלי עם עיניים נפוחות שברור שבכו. ועוד אדם שאני לא מכירה. הוא היה לבוש חליפה והסקתי שהוא העורך דין.
הלכתי לאמא שלי ונתתי לה חיבוק ענקי ובכיתי על הכתף שלה. כמו ילדה בת חמש.
אמא שלי בכתה איתי. אני חושבת שהיא בחיים לא חשבה שהיא תצטרך להיות בסיטואציה כזאת שבו היא מבקרת את הבת שלה בכלא.
התקדמנו לכיוון השולחן ואני ישבתי איפה שהסוהרת אמרה לי והם ישבו מולי. ביד אחד החזקתי את היד של כריס ובשנייה את היד של אמא שלי.
"איך את ילדה שלי?" אמא שלי שאלה עם מחנק בגרון. הרגשתי שהיא רוצה לבכות אבל היא נשארת חזקה בשבילי.
"אני בסדר, הכרתי מישהי ממש נחמדה כבר, קוראים לה רוני, אנחנו שומרות אחת על השנייה, היא גם ילדה טובה כמוני שנכנסה לפה בטעות" אמרתי מנסה להישמע שמחה עד כמה שאפשר כדי לא להדאיג את כריס ואמא שלי.
"אהובה שלי, זה עורך דין פרקר אבל את יכולה לקרוא לו סטיב." כריס אמר וחייכתי אליו ולחצתי לו את היד.
"נעים מאוד זוהר, אני מבין שכריס כבר סיפר לך שאני חבר טוב של ריקי מרטין וגם מכיר קצת את הבנים, הם סיפרו לי מה קרה ואני יכול להבטיח שאת תצאי מכאן, את בידיים טובות" הוא אמר והודתי לו עם חיוך. לא יודעת מה זה אבל משהו בסמכות שלו או בצורה שבו הוא דיבר, עם המון ביטחון גרם לי להאמין לו ולהאמין שבאמת הכל יסתדר יותר מהר ממה שאני חושבת.
"נותנים לכם לאכול פה? איך בלילה קר? את נזהרת?" אמא שלי שאלה בדאגה.
"את יודעת איך זה, אוכל של כלא אבל אני בסדר, אל תדאגו לי אני יודעת להסתדר, רק בבקשה תעשו הכל כדי להוציא אותי כמה שיותר מהר. " אמרתי וחייכתי ישר כדי לא להעציב אותם" .
"2 דקות" הסוהרת צעקה והבנתי שעוד שתי דקות זה נגמר ואני חוזרת לתא המסריח.
"אמא, אני יודעת שזה לא יפה מצידי אבל אני צריכה להגיד משהו אישי לכריס" אמרתי בעדינות כי לא רציתי שאמא שלי תעלב.
"אין בעיה ילדה שלי, תשמרי על עצמך בבקשה" היא אמרה ונתנה לי חיבוק אחרון ויצאה עם העורך דין החוצה.
"אני מקשיב חיים שלי" כריס אמר. ולקח את שתי הידיים שלי וקירב אותם לפה שלו, נותן לי נשיקות קטנות.
"אהוב שלי אני רוצה להתנצל אני יודעת שכל זה קרה בלי תכנון ואני מצטערת שזה קוטע את החיים שהיו יכולים להיות לנו. ושלא תחשוב ששכחתי מהחתונה או משהו פשוט קודם מה שהיה עם אמילי ועכשיו זה.." באתי להמשיך לדבר והוא עצר אותי. הוא שחרר יד אחת שלו וניגב מהלחי שלי את הדמעה שאפילו לא שמתי לב שירדה.
"אהובה שלי אל תתנצלי, את לא אשמה בכלום, אני יודע כמה את רוצה את החתונה הזאת ואני מבטיח לך שבקרוב כשכל זה יגמר אנחנו נארגן אותה ויהיה לנו את החתונה הכי יפה שתוכלי לדמיין, אני אוהב אותך ואני תמיד איתך ואנחנו נעבור הכל ביחד, כמו תמיד" הוא אמר וגרם לעוד כמה דמעות לרדת. אפילו אצלו ירדו כמה.
"אני יודעת אהוב שלי גם אני אוהבת אותך, כל יום אני מתעוררת אני מודה לאלוהים שהפגיש ביננו, אתה כל הטוב שיש לי בעולם הזה. " אמרתי לו וזכיתי לנשיקה טעימה. קצרה אבל טעימה שהשאירה אותי עם טעם של עוד.
"נגמר הזמן" הסוהרת צעקה וקמתי לתת לכריס חיבוק אחרון. חיבקתי אותו הכי חזק שאני יכולה, מסניפה עוד כמה שניות את הריח שלו ומרגישה את המגע שלו.
"בבקשה תשמור על ההורים שלי, שלא יהיו עצובים וגם הבנים, תגיד להם שאני בסדר ושבקרוב הכל יגמר" אמרתי לו באוזן והוא הנהן, נתן לי נשיקה קטנטונת אחרונה ויצא מהדלת.
הסוהרת החזירה אותי ואת רוני לתא.
"איך היה?" רוני שאלה.
הייתי יכולה להתלהב ולצרוח מכמה היה לי כיף לחבק את כריס ואת אמא שלי אבל לא רציתי להיות חסרת טקט כי ראיתי שהיא לא במצב טוב עוד מלפני שהלכנו לביקור.
"היה בסדר, אבל תספרי לי את מה שרצית לספר לי קודם, למה לא היית שמחה שבאו המשפחות?" שאלתי אותה.
"אני אספר לך, ההורים שלי גרושים, אמא שלי התגרשה מאבא שלי כי הוא היה מתעלל בה, מקלל אותה ומענה אותה. החיים שלה היו סיוט. ואני תמיד הייתי איתה והגנתי עליה. ועכשיו שאני פה והיא שם לבד, אני מפחדת שהוא יחזור להציק לה ולא יהיה מי שיעזור לה, יש לה רק אותי" היא אמרה וכמה דמעות ירדו לה מהעיניים.
וואו. לא ציפיתי לסיפור כזה. עכשיו הכל ברור. לראות את אמא שלה הפחיד והרתיע אותה כי פחדה לראות שאמא שלה פגועה שוב.
"וואו, איזה סיפור, אני מצטערת לא ידעתי, רגע ולא מוציאים נגדו צו הרחקה משהו? " שאלתי.
"לא, איכשהו תמיד הוא יוצא זכאי, את מכירה את המשטרה במדינה שלנו, תראי אותנו הדוגמא הכי טובה, לא עשינו כלום ואנחנו פה, המשטרה מכניסה את כל מי שחף מפשע ומי שבאמת אשם הם משאירים חופשי. " היא אמרה בעצב ואפילו טיפה כעס.
תכלס, יש משהו במה שהיא אומרת.
"וראית את אמא שלך עכשיו? " שאלתי.
"כן, אבל היא הייתה נראית שונה מבדרך כלל, אני לא יודעת אם זה בגלל שאני פה והיא מתגעגעת ודואגת לי או בגלל מה שאני חוששת ממנו, היא לא הסכימה להגיד לי כלום, אני ממש דואגת" היא אמרה ופשוט נתנה לי חיבוק ובכתה על הכתף שלי.
"אני מבטיחה לך שיהיה בסדר, בקרוב שתינו נצא מפה ואת תוכלי לחזור להיות עם אמא שלך" אמרתי מנסה להרגיע אותה ולתת בה מעט תקווה.
"תודה, עם כל זה שאנחנו בכלא, שזה חוויה לא כל כך נעימה, אני שמחה שהכרתי אותך" היא אמרה וחיבקה אותי.
"גם אני" אמרתי לה וחייכתי.
"ועכשיו באמת, איך היה במפגש? " היא שאלה והפעם הרשתי לעצמי טיפה להתלהב כי ידעתי שהיא תשמח בשבילי.
"היה מהמם, כל כך התגעגעתי לראות את כריס ואת אמא שלי" אמרתי לה.
"כריס זה החבר שלך? " היא שאלה.
"הוא ארוסי, הוא הציע לי נישואים" אמרתי עם חיוך.
"איזה יופי" היא אמרה עם חיוך ויכולתי להרגיש שהיא שמחה בשבילי.
"השם הזה מוכר לי" היא אמרה וגרמה לי טיפה לצחקק.
"הוא חלק מהלהקה Cnco, אם שמעת עליה" אמרתי לה.
"שמעתי משהו כן, יש להם כמה שירים מאוד נחמדים" היא אמרה.
"הם מדהימים , גם בתור בני אדם וגם במוזיקה, סופר מוכשרים, כשנצא מפה אני אכיר בינכם, מי יודע אולי יצא לך משהו עם אחד מהם" אמרתי וקרצתי לה. והיא רק צחקקה.
"הם רווקים? " היא שאלה.
"חוץ מכריס כמובן וריצרד שגם בזוגיות עם החברה הכי טובה שלי" אמרתי ולרגע עצרתי שנזכרתי בה ובכמה אני מתגעגעת אליה ובכלל מרוב התרגשות לא היה לי זמן לשאול את כריס אם יש משהו חדש לגביה.
"כל השאר רווקים, גואל, אריק וזאבדיאל רווקים ומאוד חתיכים" אמרתי מנסה להצחיק אותה וזה עבד.
דיברנו שעות, סיפרתי לה על אמילי ואיך הכרנו את הבנים ואת כל הטירוף שעברתי בשנה הזאת, וסיפרתי לה שחטפו את אמילי והיא סיפרה לי יותר על ההורים שלה ואיך הכל התחיל והרגשתי ממש שאנחנו נהיות חברות טובות.
"רוני, בואי" הסוהרת לפתע הגיעה ובקשה מרוני לבוא.
"למה, לאן?" רוני שאלה לא מבינה.
"מעבירים אותך לתא אחר" הסוהרת אמרה ובשנייה שתינו נהיינו עצובות. למה זה קורה? אפילו בכלא מתעללים בי עד שמצאתי מישהי שאפשר לדבר איתה.
רוני יצאה מהתא לא לפני שהיא מפנה אליי מבט אחרון עצוב. הנהנתי עם הראש שהכל יהיה בסדר וזהו נשארתי לבד. שוב.
לא עברו 10 דקות והסוהרת הגיעה שוב. הפעם עם בשורה הרבה יותר גרועה🤫🤫🤫

עם מה או עם מי לדעתכם הסוהרת נכנסה?
מה יהיה גורלם של רוני וזוהר?
וכמה זמן לדעתכם הם יבלו בכלא?
🤫🤫🤫🤫