חיים במחנה החצוים (שם זמני)

פרק 1 - "קרבות, מפלצות ואגמים"

נ.מ ונסה

השעון מצפצף, נגמרה לי המשמרת.
"ביי, לוקאס" אני קוראת בדרך החוצה, לוקאס הוא החבר הכי טוב שלי, שנינו מרפאים, אבל הוא בן אתנה ואני בת אפולו ונצר פוסידון. (הערת הכותבת - לא פוסידון לא קשור לפרסי, פשוט יש לי קטע מגניב שאני רוצה לכתוב אבל בשביל זה היא חייבת לנשום מתחת למים סוו...)
אני מתלבטת לאן ללכת ואז רואה את סאמר, עומדת ליד חצויה מביתן דמטר ומדברת איתה.
סאמר יפיפייה, יש לה שיער חום מתולתל שאיכשהו תמיד נראה כאילו היא בדיוק עשתה בייבליס. יש לה עיניים ירוקות זית וחיוך שאי אפשר לעמוד בפניו. היא ממש שזופה והיא תמיד אוהבת לעזור... היא בת האדס, אבל שלא תטעו, יש לה לב זהב.
אנחנו יוצאות כבר כמעט חצי שנה, אבל הלב שלי תמיד מתחיל לפעום בחוזקה כשאני רואה אותה, ועכשיו לא יוצא דופן.
הלב שלי פועם ממש חזק בזמן שאני מסמנת לה היי קטן ביד, והיא בתגובה מחייכת ומסמנת לי היי בחזרה, מסתובבת והולכת אלי.
"רוצה להילחם נגדי?" היא שואלת אותי, מחייכת" יש לי ברירה?" אני רוטנת בזמן שהיא מובילה אותי אל הזירה.
היא לוקחת שתי חרבות מהערמה וזורקת אלי אחת כשהיא שומרת את השניה אצלה.
"מוכנה?" אני שואלת, מוודאת, כמו תמיד "תמיד" היא אומרת ותוקפת.
היא תוקפת אותי מלמטה אבל אני חוסמת אותה ואז תוקפת מלמעלה, זה כמעט מצליח אבל ברגע האחרון היא מבינה מה אני עושה ומתחמקת ברגע האחרון.
היא משתמשת בתרגיל הטעיה ומצליחה לעבוד עלי, ולפני שאני שמה לב מה קורה יש חרב צמודה לצוואר שלי.
"אני נכנעת" אני אומרת מיד והיא בתגובה מורידה את החרב.
"את ממש טובה" אני אומרת ומתנשמת בכבדות "תודה" היא עונה לי, מתנשמת גם היא.
"רוצה ללכת לאגם?" אני שואלת והיא מהנהנת בלי כוח לענות.
אבל באותו רגע בן מגיע בריצה וצועק "ונסה בואי דחוף" למרות שהוא כבר עומד לידינו ואני יכולה לשמוע אותו גם ככה.
"למה?" אני שואלת לא מבינה מה הוא רוצה ממני"אמה היא, היא נפצעה" הוא אומר בקול דואג ומעוצבן, כאילו שזאת אשמתי שאני לא יודעת את זה.
"איך, מתי וכמה חמור" אני שואלת מיד בלי לאבד את קור הרוח, כשאת רופאה, את כבר רגילה לזה שאנשים נפצעים, אבל עדיין, אמה היא חברה טובה שלי ואני קצת דואגת, אומנם בן חבר שלה אבל לא נראה לי הוא היה דואג מכלום, והוא נראה מאד מודאג.
"היא נפצעה כשהיינו בטיול ביער, מפלצת תקפה אותנו, אני לא יודע מאיזה סוג אבל אני לא חושב שיש רעל, זה קרה לפני כמה דקות ממש, אבל אני לא יודע כמה חמור זה והיא התעלפה, ויורד לה המון דם" הוא עונה לי בלי להסס לרגע, ונימת קולו מגלה לי שהוא מאשים את עצמו, בטח חושב שאם הוא היה הורג את המפלצת לפני שהיא פצעה את אמה, היא היתה בסדר.
"נו, בואי כבר" הוא מוציא אותי מההלם שהייתי בו ומתחיל לרוץ חזרה בלי לחכות לי ולסאמר, "אני צריכה ללכת" אני אומרת לה "אוקי, אני אקרא לוויל ואבוא גם" היא אומרת לי ורצה לכיוון הנפחייה "לא" אני אומרת לה, אבל היא כבר לא שם, אני מחכה שניה ואז מסתובבת ומתחילה לרוץ למרפאה, דואגת מאד.
ברגע שאני נכנסת למרפאה אני רואה את אמה, שנראת נורא, מלאה בדם ושריטות ובלי הכרה בכלל, ואת בן שעומד לידה בפרצוף מודאג ואשם.
אני ממהרת אליהם ומתחילה לבדוק את אמה, אין לה רעל בדם שזה טוב, אבל היא לא מתעוררת למרות הנקטר שהזרקנו לה, וכשהיא בלי הכרה אי אפשר לתת לה אמברוסיה.
אולי הגיע הזמן שאתאר קצת את אמה ובן, לאמה יש שיער בלונדיני, עיניים חומות והיא די שזופה אבל פחות מסאמר, בן לעומת זאת עם עור לבן וקצת חיוור אבל לא ממש, שיער חום ועיניים אפורות שנראות כאילו יש בהם סערה תמידית.
אם עדיין לא הבנתם את זה, ההורה האלוהי של בן הוא זאוס, ושל אמה היא הקטה.
אני מסיימת לחבוש לה את הפצע האחרון בדיוק כשוויל נכנס עם פרצוף מודאג כשאחריו סאמר, עם פרצוף עייף.
"מה קרה לה?" וויל שואל ונעמד לידה בצורה שלא נותנת לי גישה לפצע שלה במצח "היא הייתה בטיול עם בן ומפלצת תקפה אותם" אמרתי "ואם תוכל גם לתת לי לרפא אותה זה מאד יעזור" הוספתי בקול קצת ארסי
"אני יכול לעשות את זה, תלכי" הוא ענה לי בקול כועס "אמ, לא רק שאני מרפאת יותר טובה ככה שאני יכולה הכי לעזור לאמה, אני גם המרפאת במשמרת עכשיו" אני עונה בכעס "אולי, אבל אני החבר הכי טוב של אמה, ואני צריך להיות זה שמטפל בה, אני לא עומד סתם ככה לנטוש אותה" הוא עונה לי.
אני מרגישה את הכעס גואה בי בגלים עצומים, איך הוא, אחרי הכל, מעז לדבר איתי על נאמנות לחברים? "צא החוצה" אני צועקת עליו ורואה מזווית העין את סאמר בהלם, לא מבינה למה אני צועקת עליו "עכשיו" אני צועקת כשהוא לא זז "לא רוצה" הוא עונה לי, מעוצבן "היא חברה שלי ואני לא.." הוא אומר אבל אני קוטעת אותו "לא תנטוש אותה? לא תעזוב אותה ותשאיר אותה לבד? כי נראה שלא ממש היה אכפת לך לעשות את זה כשזאת הייתי אני ולא היא" אני אומרת ומפסיקה לשניה כדי לנשום אויר ולהירגע "צא החוצה וויל, או שאני נשבעת שאני לא אטפל באמה" אני מאיימת בקול שנדמה רגוע לגמרי, בדיוק הפוך ממה שאני מרגישה באמת, "אולי באמת כדי שתצא החוצה וויל" אומר בן בקול שקט, וויל מביט בו במבט לא מאמין ואז מסתובב בכעס ויוצא החוצה.
אני חוזרת לטפל באמה ומסרבת לדבר עם סאמר ובן, אבל אני שומעת אותם מדברים בשקט עלי, "יש לך מושג מה לעזאזל קרה כאן?" לחש בן לסאמר בערך עשר דקות אחרי שוויל הלך "לא, חשבתי שאולי אתה יודע" היא עונה לו, ונשמעת קצת מודאגת.
"אני לא מבין למה היא צעקה עליו שהוא נטש אותה, על מה היא מדברת, וויל בחיים לא ינטוש אף אחד, הוא החבר הכי נאמן בעולם" הוא אומר לה קצת בעצבנות, שאני מניחה שמופנת אלי "אז מה אתה אומר, שחברה לי שקרנית?" הנימה שלה די עוקצנית, וזה מפתיע אותי כי זאת סאמר, סאמר כמעט אף פעם לא מרושעת לאנשים.
אני שומעת צעדים שמתקרבים אלי ואז מרגישה את סאמר מחבקת אותי מאחורה "את בסדר?" היא שואלת אותי, ונשמעת מודאגת "כן" אני ממלמלת, מותשת ומפנטזת על המיטה שלי "אני רק רוצה ללכת לישון וזהו" אני מתקשה להטמיע את המילים מפי מרוב עייפות, ומתפללת שניק, שמחליף אותי במשמרת לילה, יגיע כבר.
אני שומעת את הדלת נפתחת ומזיזה את הראש בהקלה, וזה באמת ניק "הי ונסה, מה קורה?" הוא שואל אותי "סבבה, אני פשוט ממש עייפה" אני עונה לו ומורידה את החלוק שלי, מניחה אותו על הקולב "אתה יכול לשים לב אם היא מתעוררת?" אני שואלת ומצביעה על אמה "בטח, מה קרה לה?" הוא מתעניין ומסתכל עליה "היא נפצעה ממפלצת והיא לא מתעוררת.." אני עונה, מתפללת לאלים שהוא לא ישאל עוד שאלות "אוקי" הוא לא שואל עוד שאלות, ואני ממהרת למלמל ביי לסאמר ובן ולצאת מהמרפאה החוצה, לאוויר הקריר והנעים.
אני פשוט עומדת שם ונושמת את האויר לכמה שניות ואז הולכת לאכול, מורעבת.
אני אוכלת מהר והולכת לביתן, אין לי כוח אפילו להחליף בגדים, ואני צונחת על המיטה ונרדמת, בבגדים.

היי, אז כן פתחתי פאנפיק חדש, מקווה שתהנו..
אני אמשיך כשיהיו לי 5 לייקים ו- 5 תגובות מאנשים שונים..
אשמח אם תעשו לייק ותגיבו כדי שאני אדע מה לשפר/לשנות ובכללי האם מישהו קורא מה שאני כותבת..