"אני זוכר את היום הזה בברור.
אני חולם על היום הזה בכל לילה ולילה.
אני מבין מדוע עזבת בלי להשאיר אפילו סימן קטן, ואני סולח לך.... סלחתי לך כבר אז!
ואני מתחרט על כך שלא נלחמתי בנפשי ובגופי בכדי לעזור לך לעבור את התקופה הקשה והאכזרית שנחתה עליך כברק ביום קיצי. התקופה אותה אני חווה על בשרי.
אבל אני לא יכול לשחרר.
אני לא יכול לחיות כאילו מעולם לא הכרתי אותך.
אני לא יכול לחיות בתחושה הזאת, בריקנות המעיקה.
הכואבת.
בשקט המחריד הזה שמציף את חיי, השקט אליו לא אצליח להתרגל לעולם.
אני פשוט לא יכול לחיות בלעדיך.. אני לא רוצה לחיות בלעדיך!
ואני יודע שעבר זמן.. אבל רק עכשיו הבנתי מה אני באמת רוצה.
הבנתי שאני רוצה להיות לצידך תמיד, ושכל התקופה הארוכה הזאת בלעדיך הייתה טעות אחת ענקית. או שלא? אני מבולבל, ועייף. מהכל. לקחתי את התקופה הזאת כהזדמנות מצויינת להבין כמה אני אוהב אותך.
בחרת לברוח מהמציאות האכזרית, ולהשאיר אותי להתמודד איתה לבד, בעולם הגדול והמפחיד הזה.
ובכנות, אני לא יודע איך אני עדיין כאן, חיי ונושם.
העובדה שאתה לא כאן, איתי, מעיקה עליי, שוברת אותי.
היא גורמת לתחושה חזקה של דיכאון ועצב להתפשט בגופי, ולהקפיא לי את הלב שאהב פעם, השייך לך. הפועם אך ורק למענך, למרות שאתה לא נמצא כאן פיזית.
בכל פעם שמחשבותיי נודדות אליך, אני מוצא את עצמי בוכה. בוכה על מר גורלך, ועל חיי מלאי הבדידות והשקט המחריד, כי איתך הלך גם כל ביטחוני, וחומה ענקית ואטומה נבנתה במטרה להגן עליי מפניי האויב, הגורל.
אני זוכר איך כל גופי התחממם ברגע בו מבטך פגש בשלי, וגרם לסומק לטפס על לחיי.
אני זוכר איך ברגע בו שמעתי את קולך הרוגע השתלט עליי וחום עטף את ליבי.
אני זוכר את אותו היום, היום בו הכרנו. טוב, איך אפשר לשכוח יום שכזה?
אמנם הייתי מעורפל לגמריי מהמכות הקשות שאותם הפושטקים הנחיתו עליי, אבל יופי כמו שלך אף אחד לא יכול לפספס. הייתי כמהופנט.
הגעת כאביר על סוס לבן, מלא בכריזמה וביטחון.
דאגת להיפטר מכל הבחורים הרעים, וחיטאת לי את הפצעים הרבים על גופי.
אבל באותו הרגע הרגשתי גם את השריטות העמוקות שעיטרו את ליבי נעלמות להן.
וזהו, יקירי, היום בו הבנתי אהבה מהי.
ולא סתם אהבה, אלא אהבה ממבט ראשון.
איך לי נראית אהבה? טוב, אהבה היא מילה קטנה, עם משמעות כה גדולה.
מילה המתארת כל כך הרבה ללא פירוט, ומתארת את הרגש הזה, שהיה לי כל כך קשה לקבל בהתחלה. את הפרפרים שהיו מתעופפים להם בביטני ומביאים איתם את התחושה הנעימה והמדגדגת עם החיוך המבוייש.
אבל עם כמה שזה נשמע מעצים, הרגש הזה היווה דבר אפל מאוד בשבילי. דבר שגוי.
פחדתי שלא תקבל אותי, שתעלם ולא תרצה להיות בסביבתי עוד. ולכן, החלטתי לדחות את הרגש ולהשאיר אותו מוחבא עמוק עמוק בתוך הלב. פעלתי מהמוח.
חרטה מביאה איתה חוסר סיפוק מתמשך, וזה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו.
אם רק הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור.. לקרוא את המכתב שכתבת לי בו התוודת על רגשותייך, לפני שעברת לעולם אחר, לבדך. לא הספקתי לפתוח את ליבי אליך, טעיתי וחיכיתי לחינם, ושילמתי את המחיר על כך.
ואוי כמה שאני מתחרט על זה.
אני אכן אידיוט, בדיוק כמו שאמרת ומעבר לכך, אבל אני האידיוט שלך.
אידיוט מאוהב. האם זה נשמע קלישאתי? כמובן, אבל זאת המטרה.
YOU ARE READING
Happy to Die | Taekook
Short Storyארבע שנים עברו, ארבע שנים מלאות מועקה, ורגשות מעורבים ונוראים. ארבע שנים.... חסרות משמעות. ואולי הגיע הזמן.. להחזיר את הצבע לחיים. **טריגר התאבדות רבותיי** וחשוב לציין, הכתיבה שלי לא מאה. בכללי, אני לא מאה. מזהירה מראש.
