זהו, עברו משחקי הרעב ה24 המנצחת הייתה ממחוז אחד-קרייריסטית עכשיו היא בסבב הניצחון שאנחנו חייבים לראות בטלוויזיה כל שנה.משחקי הרעב זאת הדרך של הקפיטול,עיר הבירה של המדינה שלנו-פאנם,להוכיח לנו שאנחנו חלשים ושהם שולטים בנו. משחקי הרעב מתקיימים כל שנה באביב.הקפיטול מחייב אותנו להתייחס אל זה כחגיגה.המשחקים משודרים בטלוויזיה וחובה לראות אותם. ביום מיוחד שנקרא האסיף מכל מחוז מ12 המחוזות בפנאם, נבחרים 2 מתמודדים, בן ובת שישלחו לזירה לקרב של חיים ומוות. 24 מיועדים שרק אחד מהם יזכה לנצח ולחיות.המיועד המנצח זוכה בעושר ובכסף רב והמחוז שלו זוכה בחבילות מזון חודשיות למשך שנה שלמה.לפי דעתי,זה לא שווה את ההקרבה של 23 המיועדים האחרים. בקיצור, אחרי שהמנצחת עברה 11 מחוזות היא מגיעה לקפיטול ולנשיא יש בשורה: "השנה בשנת ה25 למשחקי הרעב יתקיים גמול רבעוני זהו משחק מיוחד המתקיים כל 25 שנה ובו המשחקים יהיו שונים מבדרך כלל". אני מסתכלת על הוריי ומנסה להבין מה זה אומר. לבמה עולה ילד ובידו תיבה. הנשיא מוציא מן התיבה פתק ועליו רשום 25, בתוך הקופסא אני רואה עוד מספרים וכולם קשורים לגמול הרבעוני. הנשיא מקריא:"ביום השנה ה25 כתזכורת למורדים שילדיהם מתים בגלל הבחירה שבחרו הם עצמם לנקוט אלימות, כל מחוז יערוך בחירות ויצביע למתמודדים שייצגו אותו". ההמנון מתנגן ואני מכבה את הטלוויזיה. אני מסתכלת על הורי הייאוש בפניהם כל כך גדול שרציתי לבכות. הם מביטים בי במבטים מודאגים. הם ידעו שהסיכויים השנה, ממש לא יהיו לטובתי. קוראים לי אנבל גרייס.אני גרה בשכונת העוני של מחוז 9. משפחתי היא אחת המשפחות הכי עניות במחוז שלנו. כולם שונאים אותנו אבל לא בגלל זה.העוני זה רק חלק מהבעיה. למשפחה שלנו אין מספיק כסף כדי לחיות, אבי נכה והוא לא יכול לעבוד.הוא כל היום בבית. אמא שלי עובדת בתור עוזרת לחקלאים שלנו. זו עבודה ממש קשה והיא שווה כל כך מעט כסף. ואני? אני עדיין קטנה מכדי לעבוד. אני בסך הכול בת 15, זה נחשב גיל יחסית מבוגר במחוזות אחרים, אבל אצלנו במחוז 9 אנחנו מתחילים לעבוד רק אחרי שאנחנו עוברים את האסיף האחרון שלנו,זאת אומרת בגיל 18.לכן כדי לחיות, אני גונבת. מדי פעם ירקות ולפעמים לחם דברים כדי לחיות. ברוב הפעמים, אנשים לא רואים אותי אבל נתפסתי "על חם" יותר מדי פעמים.אני לא גאה בזה. בכלל לא. כל פעם שאנשים רואים אותי הם ממהרים להסתיר ממני דברים. אני בודדה אין לי חברים וכול האנשים חוץ משני הורי שונאים אותי. הסיבה היחידה שאנשים לא מתלוננים עלי, היא שבכל פעם שהם מנסים הם מגלים שאוכפי השקט עסוקים במקרה אחר ותמיד אין להם זמן. באותו לילה אני יושבת שעות במיטה ולא מצליחה להירדם. אני יודעת שהסיכויים שלי השנה להישאר בבית עם הורי הם הכי קלושים במחוז. לאחר מחשבה עמוקה, אני מחליטה לנסות הכול כדי שאנשים לא יבחרו בי וזה אומר להפסיק לגנוב ולהתחיל להיות נחמדה לאנשים. זה לא שאני בן אדם לא נחמד. פשוט ככה האנשים במחוז בטוחים שאני.למחרת אני רואה שילדים מתחילים לעזור למבוגרים וגם לילדים אחרים-לא פלא, כולם מנסים שלא יבחרו בהם.אבל אני יודעת שאין להם ממה לפחד. הם יבחרו בי,ורק בי. אני מתחילה לנסות להתחבב על האנשים. אני מנסה להציע את עזרתי לאנשים, אבל הם עדיין לא שכחו מי אני ומסרבים לעזרתי. הם לועגים לי."הנה תראו את הגנבת" אישה אחת צעקה "היא ראתה שמגיע יום הדין אז היא החליטה לנסות להציל את עצמה" ממש נפגעתי אבל שמרתי הכול בפנים.רציתי לעשות הכול כדי שיהיה טוב. עד סוף היום אני לא מצליחה לעזור לאף אחד! אני מנסה להוכיח לאנשים במחוז שלי שזאת הייתה טעות. אבל על טעויות משלמים,ואני שילמתי בענק,שילמתי בחיי. עובר שבוע,חודש, באיזשהו שלב כבר הפסקתי לנסות. אף אחד לא היה מוכן לקבל ממני עזרה, ולא הצלחתי לשכנע אף אחד באופי האמיתי שלי.האנשים כל כך נעולים על האופי שלי ובטוחים שמי שהם הכירו זה אדם לא טוב. אני לא כזאת,אני אדם טוב. מצבים קיצוניים גרמו לי להגיע למצב הזה. במבט לאחור אני הייתי משנה את זה. הלוואי שזה לא היה כך. בליבי אני אומרת זה נגמר ואני יודעת שאני צודקת כולם יבחרו פה אחד בי ולי, לא יהיה שום סיכוי לשנות את זה. השבועות שעברו אחרי זה היו ממש קשים. כולם רמזו שהם הולכים לבחור בי. הייתה פעם אחת שעברתי ברחוב ושמעתי גבר אחד אומר:"אנבל גרייס,כן אני הולך לבחור בה". אחרי ששמעתי את זה רצתי הביתה,נשכבתי במיטה והתחלתי לבכות.
