הגיע יום האסיף.קמתי בלי חשק,ברור זה היום בו 2 מאיתנו הולכים להישלח לריאליטי רצחני וחסר רגשות.ירדתי למטבח, בקושי אכלתי אני אפילו לא זוכרת מה היה האוכל. הייתי כל כך מדוכאת. אחרי ארוחת הבוקר. עברו אנשים מהקפיטול בכל בית ונתנו לנו פתקים והיינו צריכם לרשום את השם של מי שאנחנו רוצים שיבחר, בן ובת. אני לא ידעתי מה לרשום. ידעתי שלא משנה את מי אני ארשום בכל זאת אני יבחר.בסופו של דבר, רשמתי את הבן של מוכר הירקות,מקס סטרונג. הבחירה בו הייתה רק כי ידעתי שלו מכל הבנים,יש הכי הרבה סיכוי לחזור בחיים.הוא מרים ארגזים של ירקות והוא חזק.לו, היה סיכוי לנצח.בפתק של הבנות רשמתי את בתו של הקצב, אליזבת קאי רשמתי אותה,בדיוק מאותה סיבה שרשמתי את מקס, הסיכוי הרב ביותר לנצח היה שלה.התלבשתי בבגדים הכי יפים שלי,שמלה שחורה פשוטה עם נעלי בובה שחורות ואת השיער אספתי לקוקו גבוה.לפני שיצאנו חיבקתי את הורי חזק. התאפקתי לא לבכות. הסתכלתי על הבית במבט אחרון. הסיכוי שאראה אותו שוב היה כמו הסיכוי שאבא שלי יחזור ללכת. בשעה 2 התאספנו בכיכר המרכזית וניגשנו להירשם. ברור הטקס חובה אלא מה!? הלכתי למקום של הבנות בגילאי 15, וראש העיר התחיל לקריא את "סיפור חיי פאנם" כמו שאני אוהבת לקרוא לו. המדינה שלנו,פאנם נבנתה על מקום שפעם נקרא אמריקה הצפונית. אחרי אסונות טבע רבים הוקמה פאנם.שלושה עשר מחוזות עם עיר הבירה ה"מדהימה", הקפיטול. אחרי זה הוא סיפר על "הימים החשוכים" שהיו בזמן המרד של המחוזות נגד הקפיטול.המחוזות הובסו ומחוז 13 נמחק כליל,מדי פעם מראים תמונות משם בטלוויזיה.החורבות עדיין מעלות עשן,זה נורא.בכל מקרה, בתגובה למרד הקפיטול העניק לנו ב"מתנה" את "אמנת הבגידה"-חוקים חדשים שיבטיחו את השלום. כתזכורת שנתית לכך שאסור לנו אף פעם לחזור אל "הימים החשוכים" העניקה לנו האמנה את משחקי הרעב, ריאליטי אכזרי של בני נוער בקרב של חיים ומוות.לאחר כל הסיפור ה"מרגש" הזה ראש העיר מקריא את רשימת מנצחי העבר. למחוז שלנו יש 2 מנצחים ורק 1 מהם נשאר חי: לורן מילור.סיפרו לי שהשני התאבד זמן קצר אחרי שניצח במשחקים.לא הבנתי למה הוא עשה את זה,עושר ותהילה אחרי המשחקים זה סוג של גן עדן במחוזות העניים של פאנם. ראש העיר ממשיך לדבר, "הבוקר לכל אחד מהבתים הגיעו אנשים מהקפיטול ואספו מהאנשים את שמות האנשים שהחלטתם שאתם רוצים שישלחו למשחקי הרעב, הפתקים נספרו ושמות המתחרים הם": הוא העביר את המיקרופון למלווה שלנו, ונסה מיין. "הבנות ראשונות" היא אמרה בקול צייצני שמייד גרם לי לבחילה. "הבת שאתם בחרתם לשלוח למשחקים השנה היא: אנבל גרייס".הקול המאושר שבו היא אמרה את זה, פשוט גרם לי לרצות להרביץ לה.היא מאושרת מזה שילדים נבחרים לצעוד אל מותם בדרך לא אנושית. הייתי מוכנה מראש לעלות לבמה, כולם פינו לי את הדרך ועליתי. לבמה "אני מתנדבת"! שמעתי קול, לא האמנתי שזה אפשרי, זאת הייתה אליזבת קאי! בתו של מוכר הבשר. זאת שאני בחרתי בה לא האמנתי איך זה אפשרי שהיא תתנדב? ועוד בשבילי שאנחנו בקושי מכירות? כולם נדהמו והתחלו להגיד:"מה השתגעת?" "זאת הגנבת" ועוד דברים כאלה. ונסה השתיקה אותם ואמרה: "בגלל שהשנה היא שנת גמול רבעוני ובה אתם בחרתם את המתמודדים אין אפשרות להתנדב". כולם השתתקו וונסה חזרה לדבר.לא הקשבתי לה,כל הזמן חשבתי על למה שאליזבת קאי שבכלל לא הכירה אותי,תרצה להתנדב במקומי.הייתי כל כך מרוכזת במחשבות שלי שאפילו לא שמעתי את שמו של המיועד שנבחר לצידי.הסתכלתי לקהל ולבמה עלה נער שנראה כמו כל האנשים במחוז שלנו,לא היה בו משהו שונה אבל היה בו משהו מוזר שלא הצלחתי להבין מהו, בחנתי אותו יותר טוב,היה לו שיער חום שחור בניגוד לשיער הבלונדיני שלי אבל העיניים וצבע העור שלו היו תואמים לשלי בצורה מפתיעה, עיניים ירוקות כחולות כמו הים ועור בהיר.ראש העיר לקח את המיקרופון מוונסה והתחיל להקריא את אמנת הבגידה.גם לו לא ממש הקשבתי,ניסתי להבין מה הדבר המוזר כל כך שיש בו,בנער הזה שאפילו אני לא יודעת את שמו. ההמנון התנגן ולחצנו ידיים,היד שלו הייתה יציבה ובטוחה כאילו הוא ידע מה הוא עושה,כאילו שכל המחוז לא הפנה לו את הגב לטובת זה שימות. הובילו אותנו להיכל הצדק. מקום מפואר שרק הייתי חולמת להיות בו.התיישבתי על אחת הספות שהיו שם.רציתי לבכות,דמעה אחת ירדה על לחיי ומיהרתי לנגב אותה,לא רציתי להיראות חלשה. ההורים שלי נכנסו, חיבקתי אותם והתאפקתי לא לפרוץ בבכי.לא דיברנו,ישבתי בחיקו של אבי ואימי לטפה את השיער הבלונדיני הגולש שלי שאותו ירשתי ממנה.אוכפי השקט אמרו להורי לצאת. נפרדתי מההורים שלי פעם אחרונה ואמרתי להם שישמרו על עצמם, אמא שלי נתנה לי מכתב ואמרה לי לפתוח אותו רק כשחוסר האמונה יהיה גדול. לא הבנתי מה זה אומר, אבל לקחתי אותו ושמרתי עליו.לא ציפיתי לאורחים אחרים,ממילא אף אחד לא סבל אותי. נשכבתי על הספות וניסתי לדמיין זיכרונות שמחים.שמעתי דפיקה בדלת ואחרי זה נכנסה אליזבת,לא הבנתי מה היא עושה פה,חוץ מזה שהיא ניסתה להתנדב במקומי. התפרצתי ישר, "למה רצית להתנדב במקומי?" צרחתי. לרגע פחדתי שאוכפי השקט יבואו."תירגעי", היא אמרה והתחילה להסביר "אני יודעת שהמשפחה שלך בצרות קשות ולא רציתי להכביד עליכם, חוץ מזה שהסיכויים שלי לשרוד היו הרבה יותר גדולים משלך." משהו עדיין לא הסתדר לי,זה היה נראה לי מוזר שאליזבת תתנדב במקומי. אבל מה שהיא אמרה היה נכון, אין לי שום מיומנות כזו או אחרת, מלבד לגנוב.
