הנשק

הנשק

שוב קראתי לך השבוע ולא ענית. אני מסתכל עכשיו בחלון החשוך ברכבת, מנסה להתעלם מהנשים היפות , מנסה לא לחשוב על יום ראשון , ששוב יחליף בכזו מהירות ובלי נימוסים או גינונים את יום חמישי הזה. זה היה בעמדת שמירה , 4 לפנות בוקר. קור אימים , אני הולך מצד לצד, מנסה להזיז כל חלק בגוף, שלא אהפוך לגליד קרח. נשארו עוד שלוש שעות לשמירה. השעה האחרונה עברה כמו נצח.  הבית כל כך רחוק, מכל כיוון. והאויב כ"כ קרוב. למעשה, בקושי גדר מפרידה ביני לבינו, מבהיר המ"מ בתדרוך בתחילת השבוע. גוש שחור מוחלט מול העיניים. כאילו גם האוויר קפא, שום דבר לא מתנועע. אני ממשש את הנשק הקר. אני כבר מקווה שיגיע מישהו. שאוכל לירות ,להיות, גיבור , להפר את הדממה, לא אכפת לי למות. המשפט האחרון מהדהד בראשי בחוזקה . מבוהל מעצמי , אני מוציא את ספר התהילים הקטן וממלמל פרק אחרי פרק . אני מגביר מעט את הקול בכל פרק , כמעט צועק . זז בתנועות מהירות יותר ויותר , מנסה לחתוך את האוויר. לפתע אני שומע רעש. אני ממהר להשחיל את התהילים לכיס. "אני לא רוצה למות, תציל אותי בבקשה, אני מתחנן , אני לא רוצה למות". דמעות מבצבצות בזווית עיניי, אני אוחז בנשק, כאילו היה זה הענף היחיד בדפנות התהום. מתוך החשיכה מגיח נתן . עולה חדש מבריטניה. תמיד היה מוזר . כולם היו אומרים עליו שהוא מכשף, מכיוון שהיה מסתובב בבסיס עם ספר קטן, שהיה ממלמל את הכתוב בו . עיניו היו מבולבלות תמיד, כאילו מחפשות אחרי איזה זבוב או ציפור לא ברורים , ואז מתייאשות , וחוזר חלילה . האם היה נוצרי? בכל מקרה הייתי תמיד מחביא את התהילים שלי, שלא אהפוך חס וחלילה למקבילה הישראלית שלו.  נתן, בלי להוציא מילה מפיו, מתיישב על הכסא בעמדה. רק לאחר כמה דקות, הוא מרים עליי את ראשו, כאילו רק עכשיו שם לב שאני פה . ואולי באמת רק עכשיו… הוא קם לעברי. בתנועה פתאומית הוא מוציא את איבר מינו מבין המכנסיים, מטלטל אותו באוויר הקר באין מפריע . אני ממשש את הכיס, מנסה לחוש את מגע ספר התהילים , אולי זה בכיס אחר? הוא לא מרפה ממני את המבט . מבטו רעב, מעט משועמם .לפתע האוויר כבר אינו קר. לא ידעתי שמזג אוויר יכול להתחלף בצורה קיצונית כל כך מהר כ"כ. אני בתוך בועה רותחת מרחפת בים של קרח. עיניו של נתן לא מרפות ממני. נתן המסכן. נתן שכולם צוחקים עליו. נתן שהרחיק מהבית, המשפחה , החברים … הוא התחיל לחכך את איברו בגופי , ואני בחזרה, מתפתח ריקוד מוזר , אחורה וקדימה, קדימה ואחורה, הבלי הפה שלנו מתערבלים . אני מרגיש על מצחי את שערו הדוקר. אני נגעל עד עמקי נשמתי, משוך במין מגנט גדול למעמקים. אני מוריד מעליי את הנשק לצד, זורק אותו, כאילו היה נעל בית משומשת . מפה אני כבר נופל אל תוך זרועותיו של נתן, מרגיש כל חלק , מריח כל נקבובית. משקפיו דוקרות את ירכיי, שערותיו דוקרות את ידיי. גופנו כאילו כבר עיסה אחת, אני מתחיל להיאנח ולהיאנק, ונתן שותק, כאילו כל זה אינו נוגע לו.