המשלוחים

היי, קוראים לי אלישבע, אתם יכולים לקרוא לי אלה. אני בת 23 וגרה עם אמא שלי, אלתה ינטה. אני נשואה לבינימין ולהוריו קוראים גיטלה וברסץ. הם נחמדים מאוד, כל הזמן הם דואגים לשלומי ולשלום אימי. אני מחבבת אותם מאוד.

התחתנו לפני חצי שנה, באביב. הכרנו עוד מלפני המלחמה, מפעילויות ב"שומר הצעיר". הוא אומנם לא היה איש גבוה או חסון אבל הייתה לו בלורית יפה של שיער שחור וצבע עורו היה תמיד שזוף, גם בחורף. הוא מעולם לא היה צעקן אבל כאשר דיבר בקולו השקט, תמיד הקשיבו לו. החיוך שלו כבש את כולם. הוא איש חכם מאוד ומצחיק. אני מאוד אוהבת אותו.

בינימין עובד בתפקיד בכיר מאוד (יחסית לכך שעכשיו הנאצים שולטים) אבל אני לא חושבת שהוא אוהב כל כך את תפקידו. הוא אחראי על משהו שקשור לכך שהוא בודק רשימות של משלוחים. אף פעם לא לגמרי הבנתי את תפקידו. כל יום שהוא חוזר הביתה אני שואלת אותו "איך היה בעבודה?" והוא תמיד משיב לי את אותה התשובה "בבית יותר טוב".

יום אחד, באחת הרשימות בעבודה של בינימין, הוא מצא 2 שמות שמשכו את עיניו, אלישבע ואלתה ינטה. כשהוא מצא את השמות האלה הוא מיד הלך לאחראים והסביר להם שאי אפשר לשלוח את שתי הנשים האלה מכיוון שאחת זאת אישתו והשנייה זאת אימה.
האחראים, שלא הראו שום סימן של אכפתיות, השיבו שאי אפשר להוציא אנשים מהרשימות אבל אפשר להחליף אותם עם אדם אחר.

בינימין נכנס ללחץ. מעבודתו היומיומית הוא כבר הבין את משמעות הרשימות. רשימות ארוכות של שמות אנשים מבני הקהילה.
חלק מהשמות כבר הכיר וחלק לא אך היה משהו משותף לשמות הללו. הם כללו קשישים, ילדים ודמויות מרכזיות מהקהילה כמו רבנים, רופאים, אנשים מראשי הקהילה וכדומה. לעיתים, כאשר היו חסרים אנשים למילוי הרשימות עד סופן הוספו שמותיהן של נשים צעירות.

בינימין כבר הבין שהיעד הסופי של משלוחי הרשימות אינינו טוב.

מצד אחד הוא לא רצה להרוג אנשים מסכנים אחרים אך מצד שני הוא לא רצה שאני ואימי נמות. הוא לא ידע מה לעשות.

כשהוא חזר הביתה הוא כמעט ולא דיבר על העבודה שלו כמו בדרך כלל. לא כל כך שמתי לב לזה אבל התחלתי לשים לב לזה שזה נמשך ימים רבים.
הרגשתי שמשהו מוזר אז שאלתי אותו אבל הוא ניסה להרגיע אותי שלא קרה כלום והכל בסדר. לא האמנתי לו והתחלתי לחשוד.

הוא התחיל להתנהג מאוד מוזר. הוא אכל מעט, ישן מעט ודיבר מעט. גם גיטלה וברסץ התחילו לדאוג קצת אבל הוא לא סיפר לאף אחד.
יום אחד הוא החליט החלטה. הוא החליט להחליף את השמות שלי ושל אימי בשמו. כנראה בגלל התפקיד הבכיר שלו הוא היה שווה ל-2 אנשים והאחראים הסכימו לזה.

כשהוא חזר הביתה הוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי בפרטיות. הוא לא אמר לי על מה. היו לי מיליון שאלות אבל הנחתי שיש לו מספיק צרות על הראש כי הוא נראה מוטרד מאוד.

מאוחר יותר הוא הושיב אותי על המיטה וסיפר לי הכל, ראיתי את הדמעות שיש לו בעיניים. הוא סיפר לי על הרשימה, על מה שהאחראים אמרו לו ועל מה שהוא החליט. התכוונתי להגיד משהו אבל הוא עצר אותי ואמר לי שהוא לא מתכוון להתחרט.
פרצתי בבכי. לא רציתי שהוא ילך. הוא חיבק אותי ונישק אותי על המצח. חיבקתי אותו בחזרה. הוא אמר לי "אל תדאגי" "אני תמיד אהיה איתך" "תשרדו את המלחמה הזאת בשבילי". הוא סיפר את זה לגיטלה ולברסץ. הם ניסו בכל כוחם לשכנע אותו לא ללכת אבל שום דבר לא שיכנע אותו.

למחרת, הוא היה צריך ללכת למשלוח. הוא נישק אותי, חיבק אותי חזק ואמר לי שהוא אוהב אותי ותמיד יאהב אותי.
אמרתי לו שגם אני אוהבת אותו הכי בעולם.

הוא ניגב לי את הדמעות, נישק אותי על הלחי והלך לדרכו.