מחשבות מנייר

החברה

אין פתרון, אין תשובה,

אין אור שבקצה המנהרה,

אין יותר כנות, חברות,

שמחה או אהבה,

הכל מסיכה אחת גדולה,

מסיכה צבועה.

הרגשות אינם,

והכל נראה שחור,

אנשים לא מבינים,

הדבר היחיד שמפחיד יותר מלקפוץ הוא ליפול.

עוד ווריד פתוח, עוד גלולה לערימה,

רק עוד קילו פחות, בשביל לא להיות שמנה.

אסור להיות מחוץ המסגרת,

אסור לצאת מהקווים,

השוני היחיד שנשאר הוא בתווי פנים.

תמיד לחקות אחרים, להיצמד לחוקים,

אסור להראות חולשה או שהאריות תוקפים.

הנשרים חגים למעלה, מחכים להתנפל,

האחרים עומדים מלכת, בזמן שמתחילים להתפתל.

הסביבה כל כך לוחצת, כבר אין מקום להסתתר,

כל הזמן אופנה חולפת, הכל מתחיל להתבלבל.

כמו ללמוד ללכת, לאט לאט ואז בבת אחת,

בלי דקה של נחת, אפילו לא אחת.

אף פעם לא בראש, רק בצל של אחרים,

הכל מתחיל להיות חשוך מאחורי מסך של שקרים.

רוצה לצאת לאור, להיות אמיתית,

אבל תמיד נדחפת אחורה מהחברה השמרנית.

אם את שונה אז את רעה,

אם את רעה את מנודה,

צריך לסחוב הכל בבטן כדי לא להיות פגיעה.

הטיולים היחידים הם בין שורות של חנויות,

אסור לאכול בציבור, אסור לאכול פחמימות.

האף שלך מגעיל, את צריכה יישור שיניים,

מתי כבר תעשי ניתוח או שניים.

האם אנחנו לא צריכים לרצות את עצמינו במקום את אחרים?

וממתי להיות שונה נהיה כמו מצורעים?