חיים חדשים

פרק 1

"דילן תיזהר!" אמא שלי נזפה בי ואחזה חזק בידי, מקרבת אותי אליה.
הסתכלתי לכיוון הכביש שכנראה ממנו אמא חדשה למרות שלא הבנתי למה, הוא רחוק מאוד ממני.
"אבל הכביש בכלל לא קרוב!" רטנתי באכזבה וקירבתי את הכדור שלי אל חיכי, כדי שלא יברח לי.
"זה לא משנה, אתה צריך להיות טיפה יותר זהיר." קולה המקובע קצת עיצבן אותי, היא תמיד דואגת על כל דבר, וזה מעצבן.
אחרי כמה דקות היא שיחררה את ידי מאחיזתה והצביעה לכיוון שולחן אחד שנותר פנוי. "תלך מהר לשולחן לפני שיתפסו אותו ותחכה לי, בסדר?"
הנהנתי בהבנה ומיהרתי לרוץ אל אותו שולחן לפני שמישהו יבוא ויקח לנו אותו.
הנחתי את הכדור שלי על הכיסא הפנוי בשביל שיהיה לו איפה לשבת והנחתי את רגליי על הכיסא השלישי שהיה מונח מולי כדי לשמור אותו לאמא שלי.
בחנתי את האנשים שישבו בשולחנות לידי.
מצד ימין שלי ישבו משפחה מרובת ילדים ואכלו את הגלידות שלהם בשתיקה. מהצד השמאלי בדיוק ההפך. מלפני ישבו שני אנשים זקנים והאכילו את הילד הקטן שלהם בגלידת שוקולד, הם לגמרי לכלכו את כל הפנים שלו. איזה מסכן התינוק הקטן הזה.
הרמתי את מבטי אל השלט הגדול והזוהר של המקום. ניסיתי לקרוא אותו ללא הצלחה בגלל שכל האותיות שהיו כתובות שם התבלגנו בראשי. ג י ל ר ד י ה... לא. ג ל ר י ד י ה... גם לא.
"גלידריה," עזרה לי האישה שישבה מאחורי, היא כנראה שמה לב שלא הצלחתי לקרוא את השלט. "כמו גלידה, קוראים לזה גלידריה כי זה מקום מלא מלא בגלידות."
מה היא רוצה ממני? "ת-תודה..." גמגמתי לעברה וישר הסטתי את מבטי למקום אחר בכדי להתעלם מאותה אישה. הסתכלתי על המוכר גלידה שהושיט לאמא שלי את גלידת הוניל שלי וגלידת השוקולד שלה. היא הושיטה לו שטר אדום ונפרדה ממנו לשלום. היא התקדמה לכיווני.
"הינה הגלידה שלך." היא נתנה לי את הגלידה שלי והתיישבה על הכיסא ששמרתי לה, היא התחילה לאכול את הגלידה שלה.
היא סיימה את הגלידה שלה עוד לפני שהספקתי להגיע אל הגביע. והיא גם בכלל לא התלכלכה, בכלל בכלל!! "את אוכלת ממש מהר..." רטנתי בשקט, ולקחתי את הכדור מהכיסא אל רגליי.
"לא, אתה אוכל לאט." היא קמה מהכיסא שלה ועזרה לי גם לקום. "בוא, תמשיך לאכול באוטו, צריך לחזור הביתה.
הנהנתי בהבנה והחזקתי את הכדור בידי הפנויה, יצאתי איתה מהגלידריה.
הלכנו כבר הרבה הרבה זמן ועדיין לא הגענו, אוף. "אמא האוטו רחוק..." התלוננתי, הגלידה כבר התחילה לנזול על היד שלי וללכלך את כולה. "ואני עייף."
"עוד כמה דקות מגיעים," היא ענתה, גורמת לי להיאנח בעצב. "בנתיים תספר לי איך היה בבית ספר."
עוד לפני שהיא סיימה להגיד את המשפט התחלתי לספר לה את כל מה שעברתי היום. משום מה אני ממש אוהב לספר לה ולאבא את כל מה שקורה בבית ספר, כי הם תמיד מקשיבים ומחייכים אליי.
סיפרתי לה את זה שהמורה עזרה לי לקרוא את הספר, שאני והחבר הכי טוב שלי, בן, ציירנו ציור וכל הילדים צחקו עלינו שאנחנו מתנהגים כמו בנות, ואת זה שבשיעור ספורט הצלחתי לעקוף את כולם מהכיתה שלי והמורה אמרה לי כל הכבוד.
"נשמע שהיה לך יום כיף, אני צודקת?" אמא ענתה שסיימתי לספר לה את הכל.
"קצת כיף."
"קצת? למה קצת?"
"כי אני לא אוהב שקוראים לי בת," השבתי בשקט. "וגם, אבא לא בא לאסוף אותי והייתי צריך לחזור הביתה לבד!"
"אתה כבר בכיתה ב'," היא הזכירה לי, מלטפת בעדינות את שיערות ראשי הבלונדיני. "זה אומר שאתה ילד גדול, אתה לא צריך שאבא יקח אותך מהבית ספר."
אוף, זה לא כיף להיות ילד גדול. "אז אני לא רוצה להיות ילד גדול יותר."
היא צחקקה והתכופפה מולי, היא הסתכלה לתוך עיני בעזרת העיניים הכחולות שלה. "אתה תתרגל לזה, ואז תבין שיותר כיף להיות ילד גדול מילד קטן." היא הוציאה מפית מכיס המכנס שלה וניקתה את ידי מהלכלוך שהגלידה השאיר. "תזכור, שתהיה גדול יהיה לך אוטו."
ישר ההתרגשות שלי חזרה. אני ממש אוהב אוטו! אפשר להגיע איתו לאן שרוצים! אפילו... לחלל! "אז אני רוצה עכשיו להיות גדול גדול!"
היא חייכה ונישקה למצחי. "בקרוב אתה תהיה גדול גדול." היא נעצרה שהגענו קרוב לכביש. "תביא לי את היד שלך," היא ביקשה.
הושטתי לה את ידי, אבל בדיוק שזה קרה הכדור נפל לי בטעות מהיד. "הכדור שלי!" קראתי בעצב וישר רצתי אחריו, לפני שיספיק להתרחק.
"דילן!" אמא שלי צעקה לי אבל ניסיתי להתעלם. אני ממש ממש קרוב לכדור!
שמעתי צפירות מסביבי אבל גם מהם התעלמתי, אני לא רוצה לוותר על הכדור הזה, הוא הכדור האהוב עליי הכי בעולם.
הצלחתי סוף סוף לתפוס אותו, הוא אפילו לא נהרס. נשמתי בהקלה ובדיוק שקמתי בחזרה ראיתי אור גדול מתקרב אליי.
לא הספקתי לצעוק לאור להיכבות, ולפני שהבנתי שאני נמצא על הכביש, האור הגדול פגע בראשי.

~~~~~~~~~~~
שלומות
הספר מבוסס על סיפור רקע של דמות מהרפ שלי.
הסיפור נלקח משני סיפורים אמיתיים שחיברתי ביחד, כך שהסיפור הוא סיפור מציאותי ולא דימיוני.
אני מקווה שתאהבו אותו✨