מתנקשת כפולה

פרק 1: ג'ני. סרינה. נערה פשוטה. המתנקשת האימתנית.

פרק 1:
השומר הבלונדיני שליווה את ג'ני אל אולם הנשף לא היה מבוגר בהרבה ממנה. הוא היה שרירי, היא יכלה לראות את זה. אבל אם היא תצטרך להתעמת מולו, לא היה לה ספק שהיא תנצח. כלומר, היא פעלה הכי טוב מבין הצללים, אבל היא הייתה לא רעה בקרב פנים אל פנים גם כן.
בסוג העבודה שלה, אתה חייב להיות טוב בזה. מתנקשים לא שרדו הרבה בלי יכולות לחימה. היו להם הרבה אוייבים - חברים ומשפחה של המטרות שלהם.
ג'ני השתתפה בהרבה נשפים כאלה - הם היו המקום המושלם לאסוף מידע או לבצע את ההתנקשות במטרות שלה. כולם היו שותים כוס או שתיים של יין אדום, וגם אם מישהו היה מת שעות או ימים לאחר מכן - תלוי בקצב הפעולה והכמות של הרעל בו השתמשה - האשמה אף פעם לא הייתה נופלת עליה. היא הייתה ג'ני, האחיינית מהכפר של איזה לורד עשיר וזר.
לא, האשמה הייתה נופלת על סרינה.
סרינה, השד שהסתתר בין הצללים, האפלה המזדחלת. רוח הרפאים. הסירנה שפיתתה את קורבנותיה למותם.
ג'ני חייכה. חייך עדין של נערה שעוד לא מלאה שבע-עשר שנים בעולם הזה. של נערה שאת כל חייה חייתה בכפר משגשג ומוגן. חיוך מתורגל היטב, שהביע פליאה בכל פעם מחדש.
זה עבד כמו קסם על השומר.
הוא חייך אליה בחזרה, ואמר בקול שמנוני ונמוך שהעביר בה צמרמורת, "הליידי 'בקשה. חדר הנשפים."
היא הפנתה אליו עיניים ירוקות שמחות מבעד לריסים ארוכים, ובקול מהוסה שאלה, כפי שהנערה התמימה ששיחקה הייתה עשוייה לשאול, "מה עלי לעשות? אני לא יודעת... אני מתכוונת" היא הטתה את ראשה מעט שמאלה, מסתכלת אליו כלפי מעלה. "האם עלי לחכות שיכריזו עלי?"
הוא החווה בראשו לשלילה. "זו'תי רק נשפיה, הליידי." הוא הסיט את דלת המבריקה, חושף בפניה את החדר.
אולם היה תיאור טוב יותר, חשבה ג'ני. המילה 'אולם' מכילה בתוכה את הנרות הבהירים שהטילו אור זהוב על החדר ואת רחבת השיש עליה כמה זוגות רקדו. את ערימות המזון שנחו על השולחנות הארוכים, מכוסים המפות הרקומות, ואת האנשים. האנשים! היו שם נערות לא מבוגרות ממנה בהרבה, עומדות ליד הקיר ושולחות מבטים אל עבר נערים בחליפות, וגברות אצילות שדיברו עם הלורדים שבאו איתן. היו שם כמה פרצופים שזיהתה מנשפים ונשפיות קודמות, גם אם לא יכלה להצמיד להם שם, וגם פרצופים חדשים לחלוטין - כמו הברון שזה היה ביתו.
את כל הסריקה הזו ביצעה ג'ני בשנייה או שתיים בודדות, שבעיניי הקהל תורגמו לפליאה מנערת הכפר -
וההבעה שג'ני עטתה תאמה את המסקנה הזו במדוייק.
היא שלחה לעבר השומר עוד חיוך זריז מקסים אחד, והרימה כמה מהשכבות של שמלתה, יורדת במדרגות העץ המהוקצע. המעקה היה עשוי מהגוני, למיטב שיפוטה של ג'ני.
השמלה הכחולה עם כזהרורי הכסף ככמות הכוכבים בשמיים לא הייתה מעשית - לא עם המחוך ההדוק ולא עם שש שכבות הבד מעל החישוקים, אבל ג'ני אהבה אותה. בחצאית שלה היה מקום להסתיר פגיון או שניים; אחד מחובר בשרוכים הדוק לרגל שלה, והשני תפור אל התחתונית. היא ריפרפה בעינייה על הנוכחים,מתבייטת על מטרתה להלילה.

הוא צחק בפה פתוח, חושף שיניים בחיוך. מי שהסתכל בו לא יכל לדעת את האמת - הבן שני של הבן השני הזה היה רוצח. גרוע מכך, אילו הייתה סרינה מצליחה למצוא מילה מתאימה. הוא רצח ועינה ושחט וחילל את בנות עמה במשך יותר מידי זמן. כלפי חוץ ג'ני לא הראתה דבר מהחלחלה שעברה בה למראהו.
סרינה בלעה, דוחקת בג'ני לרוץ אליו עכשיו ולפגוע בו. לענות אותו. לגרום לו להתחרט שחי אי פעם. כמו שהוא עשה לעשרות קואיניות אחרות. כמו שהוא עשה לשרה הקטנה. כמו שהוא היה עושה לה אם היה מצליח לתפוס אותה אי פעם.
החיוך של ג'ני לא נשבר או דעך. היא נראתה בדיוק כמו שהציגה את עצמה בנשפייה הראשונה שהגיעה אליה - בת לורד עני מאחד הכפרים הפחות ידועים שנשלחה ללמוד את מנהגי החצר. בת ארבע-עשרה, בשמלה מעט גדולה מידי ועם רזון בולט מידי. הריכולים נמשכו במשך כמה חודשים, עד שהעלתה מעט בשר על עצמותיה.
ג'ני פנתה לעבר הנערות הגדולות ממנה במעט, שפינו לה מקום ביניהן בשתיקה. היא ראתה את מבטיהן מעל ראשה, כמעט מסוגלת לשמוע את השיחה בעיניהן.
מי היא?
משיכת כתפיים זעירה של המבוגרת ביניהן. זיק של זיהוי בעיניי אחת הצעירות.
מה היא רוצה?
משיכה נוספת.
ג'ני התעלמה מהשיחה בדממה. "אז... למישהי מכן יש שידוך כבר?" שאלה, בנימת הקול הסתמית שאמרה בעיניי האצולה, 'שתפו אותי בריכולים, אני אחת מכן' - בצורה מרומזת וברורה. ג'ני הייתה צריכה לשבור את הדממה. זה משך מבטים. הקול שלה היה שקט אבל נשמע - תערובת של צלילים שנועדה לפתות את אחת הנערות האחרות לדבר ולהשיב את שיחתן למסלולה.
הצעירה שזיהתה אותה פתחה את פיה כמתכוונת לדבר וסגרה אותו שוב. לסרינה לא באמת היה אכפת מהשידוכים בין בני האצולה - פשוט הייתה בנקודה הזו זווית טובה לצפייה במטרה שלה. זו הייתה הסיבה להימצאות שאר הנערות שם גם הן - לא החלק של ההתנקשות, האחד של ההתבוננות בנערים. למרות שלקרוא למטרה שלה נער יהיה שקר מוחלט - הוא היה איפה שהוא בסוף השלושים שלו, על פי המראה.
"ל-לי יש." ציפצפה הנערה. קווצה מהשיער שלה הייתה בפה שלה, ועם אפה החד באופן כמעט מגוחך, התוצאה הייתה על הגבול בין המוזר והמצחיק. "אני... אני שודכתי לבן השלישי של לורד דנבאור באופן סופי לפני שבועיים." היא פלטה את החדשות במהירות, כאילו אם לא תגיד אותן מהר מספיק הן לא יהיו נכונות יותר.
ג'ני הינהנה וחייכה בעידוד.
אחת הנערות האחרות, בשמלה חומה פשוטה ושרשרת זהב דקיקה על צווארה, החליפה מבטים עם הנערה המבוגרת. "לענה, זה מדהים! לג'ורג יש שלושה מפעלים עם 500 עבדים בכל אחד מהם!"
"שמעתי שאבא שלו, הלורד, מתכנן להוריש לו את האחוזה-" הוסיפה נערה נוספת, עם פה אדום צר.
הנערה המבוגרת נופפה בידה בביטול. "לא יכול להיות. הוא מתכנן להוריש את האחוזה לאורם, הבכור שלו."
היא הוסיפה את המילים האחרונות עבור ג'ני, לא מזהה אותה.
סרינה הנהנה והביעה את הסכמתה בכל פעם שנדרשה. הנערות חזרו למסלולן הטבעי, מדברות על אנשים
שג'ני לא הכירה או זכרה, ושוכחות מנוכחותה עד מהרה. זמן להתחיל לעבוד.