מי אני? צעקתי על חלל החדר,
בתקווה שהאוויר יצעק לי תשובה,
מה אני? מרגישה לא בסדר,
בתקווה שיענה לי קול במחשבה.
מי את? דאמט תעני על זה, את מאכזבת,
רציני שאת מתלוננת על אנשים שעוזבים,
תסתכלי במראה את עצמך את עוזבת,
מה את? ראבק, תתמודדי עם הכאבים.
את יודעת מה השם שלך אבל את מי הוא מיצג?
את יודעת איפה את גרה, אבל איפה הלב שלך נמצא ומה הוא מציג?
ומי ידע שזה אפשרי ללכת לאיבוד כשאתה יודע איפה אתה נמצא, רציני,
אבודה בתוך מחשבות ורגשות למרות שאני יודעת איפה אני.
ויודעת שאמרתי שאני לא אכתוב,
אבל לא הצלחתי טוב,
חבית נפץ של רגשות ומחשבות,
שיוצאת רק כאן, רק בכתיבות.
יש כלכך הרבה דברים, כשהלב עובר משברים,
תוך כדי שהוא שבור, מודבק, מורכב משברים,
ואני לא יודעת, אין לי מושג מי אני,
אני לא יודעת מה אני, יודעת שזה זמני.
יודעת שבסוף אצליח לחקור את עצמי,
יודעת שבסוף אבין את הקול הפנימי,
יודעת שבסוף לא יודעת מתי זה יקרה,
יודעת שבסוף זה יראה כמו עוד מקרה.
יודעת שאני אתחזק, יודעת שאשתפר,
יודעת שאסור לי לוותר, יודעת שאפשר,
אולי לא רואה את עצמי בתור מישהי שראויה לאכפתיות של הסביבה,
אבל חושבת שאני ראויה לאכפתיות של עצמי ללב, לרגש, לנפש לחשיבה.
ואני עוד לא יודעת מי אני,
ואני עוד לא יודעת מה אני,
אבל אני אמצא, נראה לי, את הפאזל ארכיב,
ולקול שלוחש לי מי אני באמת אצליח להקשיב.
מי אני?, מה אני? עומדת בחדר,
כותבת אולי פתאום תכתב התשובה,
החוסר ידעה שמרגישה לא בסדר,
החוסר הבנה של מה שהולך במחשבה.
הידיעה שאצליח,
שאי אפשר את הרעב להפסיק,
הידיעה שאצליח,
שאי אפשר את הקול להשתיק.
בסוף אמצא תשובות במסע,
תעמוד במקום או פשוט סע,
אני אסלול לי דרך חדשה שטובה לי,
אני בסוף אמצא את התשובה הנכונה בשבילי.
את התשובה האמיתית,
למה אני?
