עכשיו זה רשמי, השבוע הראשון בקולג' הגיע אל סופו.
כחול העיניים ישב בסלון המגורים יחד עם דילן, אש, אמה ונייל, צופים ביחד בסדרה 'שרלוק'.
השלושה לא הכירו את הסיפור של לואי, והנמוך לא נחפז לספר.
באיזה שהוא שלה ליאם וזאין הצטרפו, נדחקים על הספה מבלי יותר מידי מילים, ואחריהם הארי ואלי.
"אני רעב" דילן אמר ובתזמון מושלם מלאני נכנסה אל החדר עם שקיות אוכל.
"הנה המושיעה שלכם" היא קראה בצחוק, ופתחה את השקית זורקת לכל אחד מהם כריך מ'סאבווואי'.
(ה.כ - למי שלא מכיר סאבוואי זו מעין מסעדת מזון מהיר שיש בחול ומכינים שם סנדוויצ'ים עם כל מיני דברים - כמו מיט בול חזה עוף וכו', אני אכלתי שם שהייתי באיטליה וזה מושלם ויחסית זול)
"מה מושיעה שלחנו אותך לפני שעה טוב שנזכרת לחזור" ליאם אמר והיא העיפה לו מכה קטנה, מתיישבת על הספה.
לואי היה שקט.
הוא לא אהב את זה שהוא סיפר לאנשים את מה שעבר עליו.
הוא הרגיש דפוק, הוא לא רצה להמשיך להרגיש ככה.
הוא שנא את זה שהוא לא נולד שומע.
אבל מה הוא יעשה? יבכה על זה?
הוא כבר בכה על זה מספיק.
השבוע הפסיכולוג שלו לא הרגיש טוב לכן לא הייתה להם פגישה, ולואי הרגיש שהוא ישתגע.
הוא רצה לצרוח.
הוא הרגיש מוצף, המחשבות שיגעו אותו לגמרי.
הוא הסתכל על הטלוויזיה אך אל התרכז בתוכן, לא הצליח.
לפתע הוא הרגיש יד על הירך שלו- נוגעת לא נוגעת בו.
הוא הסיט את מבטו, פוגש בידו של המתולתל- שעדיין הביט על הטלוויזיה.
איך לעזאזל הוא מבין אותו גם בלי מילים?
-------
פליז תקראו את בורדרליין.
וסליחההה סליחה סליחה שלוקח לי זמן אני בעומס מטורףףףף כשיש לי זמן אני כותבת.
YOU ARE READING
בין רעשי הרקע
Fanfictionהמשך לפאנפיק ׳שלוש דקות של שתיקה' ארבע שנים חלפו להן. זה היה השלב בו הארי הבין כי האהבה הראשונה שלו כנראה ולא תשוב אליו. קולג' זה המקום הכי טוב להכיר בו חברים, לא ככה? הוא לא יכל לשחרר מהפתק, מהזיכרונות, אבל.... אלו רק זיכרונות. האם הוא יוותר? האם ה...
