אנחנו ישבים כבר שעה וחצי בבית חולים והחדר של גאי עדיין סגור בכיתי באטרף מחבקת את אמא וטיילור אותי מנסים להרגיעה אותי ואז לאחר 15 שעה נוספת יוצא רופא לכיוונינו "אתם המשפחה של גאי אדמסון?" שאל "כן" קפצנו כולנו "מתי אפשר ליראות אותו?" שאלתי "רגע ילדונת מי ההורים שלו?" שאל "אנחנו מה מצבו" קמו גברת ואדון אדמסון "טוב מצבו טוב לא ניפגע כלום חוץ מכמה שיטפי דם חיצוניים הכל בסדר והוא יוכל להישתחרר כבר מחר" ענה הרופא "אפשר להיכנס בקבוצות קטנות לא כולם ביחד" אמר הרופא "טוב אז ניכנס"אמרה מורן אמא של גאי לבעלה אחרי 5 דקות הם יצאו לא הבנתי למה "בואי הונור הוא רוצה לדבר איתך" אמרה לי אימו של גאי ניכנסתי לחדר בוכה "למה את בוכה?" שאל "למה רבתם ביגללי?" שאלתי "כן" ענה "את מכירה אותי על דברים שאני רוצה אני נילחם" אמר לי וזה גרם לי ליבכות עוד יותר התקדמתי אליו כך שפני היו קרובים לשלו "זה המשפט הכי חפה שאמרו לי" אמרתי לו בזמן שאני מלטפת את פניו והוא מוחה את דמעותי ואז הנחתי את שםתי על שפתיו ונישקתי אותו בעדינות כדי לא להכאיב לו "אהה את ל.. לא" ניסע לומר אך קטעתי את דבריו "אנשים טיפשים לא שמים לב שמה שהם צריכים מיתחת לאף כל הזמן אני מיצטערת שהיתה צריך לחכות עד שאני יבין שגם אני אוהבת אותך"אמרתי
-לאחר שלוש חודשים-
"גאיוש אהובי זאת המתנה הכי יםה שקיבלתי" אומרת בזמן שגאי עונד לי את השרשרת זהב שקנה לי ובה כתוב הונור וגאי זה לעולם"
