שמעתי קול הקורא ”גוד מורנינג!”
המורה לאנגלית נכנסה לכיתה והתחילה לבדוק נוכחות.
”אליה”, היא קראה
”פה”, עניתי.
והיא עברה לתלמידים הבאים אחריי ברשימה.
אחרי שסיימה את בדיקת הנוכחות היא הכריזה: ”בוחן פתע!”
זה לא היה בוחן על נושא דקדוק קליל, אלא בוחן על סיפור מתוך ספר הלימוד,
סיפור שנלמד שיעור אחד קודם לכן.
כיוון שאני לא מקשיבה ברוב השיעורים, לא ידעתי מה לענות בבוחן.
ובטח שלא הצלחתי לענות על שאלות כמו ”מה ג’ני אמרה לג’וזף בשורה 21”.
מדוע אני צריכה לדעת לצוטט קטעים מתוך סיפור לא מועיל שחובר למען מקראת לימוד באנגלית של כיתה ח’?
ובייחוד כשאפילו לא קראתי אותו
איפה בכלל הייתי בשיעור ההוא?
הברזתי? קראתי? כתבתי?
רגע.
אני נזכרת מה עשיתי.
קראתי את ”בין שתי ערים” של דיקנס מתחת לשולחן.
אני כבר מכירה את הספר ההוא כמעט בעל-פה.
בעצם, למה אני יודעת כמעט בעל-פה רומן היסטורי של דיקנס ולא יודעת בעל-פה סיפור קצר שנלמד בשיעור אנגלית?
כי אפילו לא ניסיתי לקרוא את הסיפור הקצר.
למה לא ניסיתי לקרוא אותו?
לא יודעת. כי לא הקשבתי בשיעור.
למה לא הקשבתי בשיעור?
כי קראתי ספר מתחת לשולחן.
למה קראתי ספר מתחת לשולחן?
כי הספר ריתק אותי.
למה קראתי דווקא מהספר שלי ולא את הסיפור הקצר באנגלית מהמקראה?
כי הסיפור הקצר מזלזל ברמה שלי בהבנת אנגלית.
הוא משתמש בעלילה דפוקה ונטולת דימויים.
הוא משתמש במילים רדודות, במשפטי תואר קצרים.
האם הסיפור ההוא ראוי בכלל לקריאה בקרב תלמידי כיתות ח’?
אני בספק.
נגמר הזמן. צריך להגיש למורה את הבחנים.
עוברים ללמוד סיפור חדש.
המורה בחרה מתנדב. הוא התחיל לקרוא מהסיפור. כאן איבדתי כל חיבור לשיעור. עברתי לכתוב ביקורות נוקבות על המציאות ברומן.
