היי לכם! אוקיי אז אני כבר כתבתי ופירסמתי את הפרק הראשון של הסיפור הזה אבל הוא נימחק לי!! :(
אז החלטתי לקחת נשימה עמוקה מאוד ולכתוב אותו שוב אז למי שכבר קרא אותו - יכול להיות שזה יהיה שונה מהגירסא הראשונה, מצטערת על זה!!
Chapter 1
אם היו אומרים לי שחופשה משפחתית תהפוך לגיהינום של חיי, לא הייתי נוסעת ולא הייתי מרשה להורים שלי לנסוע. לצערי אף אחד לא דאג להזהיר אותי על מה שהולך לקרות. אני חולמת על התאונה הארורה הזאת כל לילה מאז, אני רואה איך אבא שלי מנסה לעצור בזמן ולא מצליח, איך המכונית מתהפכת באוויר ועולה באש, איך שאני עפה מהחלון ורואה לפני איבוד ההכרה שלי איך המלאכים הלבנים לוקחים מכאן את הורי שמנפנפים לי בחיוך ואומרים לי משהו שמעולם לא שמעתי, זאת התמונה האחרונה שיש לי שלהם לפני שהכל נהייה שחור ולפני ההתעוררות שלי בבית חולים.
תשע שנים עברו מאז, אני בת שש עשרה עכשיו, גרה עם הדודה השנואה שלי, בעלה והבן שלה. אם היה לי פעם שמחה בלב ובחיים, והייתי מחייכת ושמחה וחברותית, אני ההפך הגמור עכשיו. אני לא מדברת כמעט אף פעם, אני חסרת רגשות, יש לי לב של קרח, העיניים שלי כבר לא זוהרות מאושר כמו פעם, הן יותר אפורות מאשר ירוקות, כבר אין לי סומק בלחיים שנים, אני נראת כמו זומבית, חיה אבל גם מתה. אין לי חברים, והמשפחה היחידה שיש לי לא סובלת אותי ואני לא אותם. אני לגמרי לבד ואני לא מאחלת את ההרגשה הזאת לאף אחד.
עוזרת הבית באה לעיר אותי , "העלמה ווינטר הגיע הזמן לקום לבית הספר..." היא אמרה בקול הרך והמעצבן שלה, בלית ברירה קמתי, יש לי שיער ארוך והוא תמיד מתבלגן כי אני לא ממש דואגת לסרק אותו אז היא תמיד מסרקת אותי כשאני קמה, זה מה שהיא עושה כרגע בזמן שאני מנסה להתעורר. כאשר היא מסיימת היא יוצאת משם ואני הולכת להתארגן. אני לא ממש משקיעה בעצמי כי בשביל מה? אני לובשת ג'ינס, אולסטאר, חולצה ארוכה שחושפת כתף ולוקחת את הילקוט הג'אנספורט השחור שלי ויוצאת, כשאני יורדת אני לא אומרת בוקר טוב לאף אחד מהאנשים שיושבים בשולחן , כבר שנים שאני לא אומרת לדודה שלי בוקר טוב, לדוד שלי עוד הייתי אומרת עד ללפני שנה אבל גם זה נגמר ולדניאל(בן הדודה שלי) הייתי אומרת בוקר טוב עד ללפני 4 שנים בערך...? מי יודע.
יצאתי אחרי שהכנתי לעצמי ארוחה לאכול בבית הספר לכיוון תחנת האוטובוס, בית הספר במרחק שעה בהליכה ובמרחק של חצי שעה באוטובוס ואין לי ממש זמן ללכת אז החלטתי ללכת על האוטובוס הפעם. אבל הוא איחר, דווקא היום?!
בזמן שחיכיתי שמעתי ציפצוף של מכונית מולי, הסתכלתי עליה, מוצאת מכונית שחורה ומוכרת עם ראש שטני כשלי יוצא מחלון המכונית, זה היה דניאל "כנסי." אמר בקצרה ושם את משקפי השמש השחורות שלו. אני לא ממש רציתי לנסוע איתו אבל אם לא הייתי עולה אז, על בטוח הייתי מפספסת את המבחן במתמטיקה שכל כך הרבה עבדתי עליו. אז ניכנסתי למושב ליד הנהג והוא נסע, העפתי מבט מהיר לעברו - הוא לבש ג'ינס משופשף, חולצה לבנה, ג'קט שחור מעור ומשקפי שמש, השיער שלו היה מבולגן בצורה שנראה טוב עליו, כן אני מודה שדניאל יפה וסקסי במיוחד, אבל הוא כל כך סנוב שזה הורס הכל.
