Fresh start || Taekook

פרק 38

*נקודת מבט ג'נגקוק*

הוא לא רוצה לראות אותי.
הוא לא רוצה לראות אותי.
הוא לא רוצה לראות אותי.
ישבתי מחוץ לחדר מספר 703, החדר של טאהיונג.
כשהרופאה אמרה שהוא לא מוכן שאכנס, נשבר לי הלב.
זה הגיע לי, ידעתי שהוא פגוע ושזה קרה בגללי- אבל רציתי להסביר לו למה זה קרה, איך זה קרה. להגיד לו שלא פאקינג התכוונתי ואם הייתי יכול הייתי לוקח את כל הכאב ממנו ושם אותו אצלי בגוף.
ג'ימין יצא ונכנס כמה פעמים, לפעמים מלווה במי שזהיתי כאמא של טאהיונג. מתישהו גם באו שני רופאים וקבעו שהיד שלי שבורה, אז הם חבשו לי אותה כשקיללתי אותם בכל שנייה.
עכשיו כבר כל הבית חולים מואר ולא עצמתי עין לדקה, אבל אני לא רוצה, אני לא מסוגל.
הוא שוכב שם, כמה מטרים ממני, מעבר לדלת הזאת- והוא לא מוכן לראות אותי.
לא הכנתי את עצמי לאפשרות הזאת בכלל- הנחתי שברגע שהוא יתעורר אני אלך להיות איתו, ותוך כמה ימים נחזור לחדר שלנו והכל ימשיך כרגיל.
ניסיתי להיכנס בכוח ישר אחרי ג'ימין, אבל הוא קרא למאבטח שלצערי היה חזק יותר ממני, ואיים להעיף אותי מפה לגמרי אם אני אמשיך להתנגד לו. ניסיתי לדחוף ולצרוח, אבל הבנתי שאם אמשיך ככה אני לא אוכל להישאר כאן, ועדיף רחוק מאשר בכלל לא.
אני בוהה בדלת הזאת כבר כמה שעות, ולא משנה כמה רופאים הסתכלו עליי במבט מוזר או כמה פעמים אמרו לי ללכת לישון, אני לא פאקינג יכול. שמעתי כמה פעמים בכי- הבכי שלו. אני לא מאמין שהוא כל כך קרוב אליי ואני לא יכול ללכת אליו, לחבק אותו- למרות שהוא בוכה בגללי, שאני הסיבה לכאב שלו.
הדלת נפתחה וג'ימין יצא מהחדר, העיניים שלו לא פחות אדומות משלי. הוא התיישב לידי באנחה והסתכל עליי. לא טרחתי להחזיר לו מבט.
"ג'נגקוק.. אני יודע שאמרתי מקודם את הדברים האלה עלייך אבל.. לא התכוונתי. אני לא יודע איך זה קרה.. טאהיונג כמעט ולא מדבר איתי, אבל אני יודע שאתה אוהב אותו גם."
לא זזתי מילימטר, אבל הייתי מופתע. חשבתי שהוא יגיד שוב כמה שאני אשם, שיוסיף עוד עצים למדורת השנאה העצמית שלי.
"הוא לא מדבר איתי.." שמעתי בקולו שהוא בוכה, שוב. "הוא ענה לי רק כששאלתי אם אתה יכול להיכנס."
הרכנתי את ראשי, הוא לא ירצה אפילו להסתכל עליי. זה מגיע לי.
ג'ימין משך באפו ונעמד שוב מולי, מכריח אותי להביט בו. "אני מצטער אבל.. אני לא חושב שהוא ירצה לראות אותך בקרוב. במקומך ה-הייתי הולך הביתה, טוב? אני אתקשר אם משהו ישתנה." הוא ניסה לחייך, אבל הפרצוף שלי לא איפשר לו. המבט הרצחני בעיניים שלי לא השתנה מאז שהרופאה אמרה את השם שלי בחדר המתנה.
נאנחתי והנהנתי, בשביל שיעוף לי מהעיניים כבר. אני יודע שהוא ניסה להיות נחמד, אבל משגע אותי שאני כל כך קרוב אל טאהיונג ולא יכול לגעת בו או לראות אותו. 
ג'ימין נפנף אליי בידו ונכנס חזרה לחדר, שמעתי אותו קורא בשמו של טאהיונג כמה פעמים בשקט.
לרגע אחד הייתה לי התלבטות, אבל אז נשכבתי על הספסל הקר ועצמתי את העיניים, אני לא זז מפה.