"אני מכיר אותך." אני לא עונה לזה. "תסתובבי ותסתכלי עליי." הוא פוקד ואני שומעת את הצעדים שלו בעקובתיי. אני לא מסתובבת. "לילי?" אני עוצרת למשמע שמי. הוא מזהה אותי? פאק. ברור שכן. "לילי? זאת את! מה את עושה כאן לעזאזל?" הוא נעמד מולי ואני לא מרימה את עיניי מנעלי הספורט שלו. "תסתכלי עליי." הוא מבקש שוב ואני מרימה אליו...
"פעם הרגשת שכל מה שאת נוגעת בו הופך לאפר?" "לא אפר, אבק." "אצלי זה אבק שריפה."
"לילה טוב," "לא הבנתי," "איזה חלק לא הבנת בצמד המילים לילה טוב?" "את זה שאתה אומר את זה במקום לעשות את מה ששילמת לי בעבורו." "שילמתי על יום שלם איתך," "אתה לא צריך להזכיר לי. מתי מגיע החלק שבו אתה מזיין אותי ואז אתה יורד לי מהגב?" "החלק הראשון שבו אני מזיין אותך יגיע כשאני ארגיש את רוצה שאעשה את זה ולא בגלל ששילמ...
"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
"בואי איתי, אני אוציא אותך מכאן." הוא מושיט את ידו לעברי. "אני לא יכולה! ברגע שהוא יתפוס אותי..." אני אפילו לא יכולה להשלים את המשפט. "הוא לא." "אתה לא יכול להבטיח את זה." "אני כן." "הוא ראש של כנופייה רצחנית. אפילו השוטרים מפחדים ממנו." אני מנסה להסביר. הוא צוחק, "אני רצחני יותר. והשוטרים מפחדים ממני יותר." אלוה...
. "אני בסך הכל זונ-" אני לא מספיקה להשלים את המשפט והוא תופס במותניי ומושך אותי אליו. צעקת הפתעה נפלטת ממני ואני מחזיקה בכתפיו. "תפסיקי לקרוא לעצמך ככה." הוא פוקד. "אבל זה מה שאני!" "לעזאזל רהב!" הוא ממש צועק ואני מסיטה מבט ממנו, לא מסוגלת לפגוש את מבטו. "אני זונה," אני לוחשת את האמת, זאת שהוא מתכחש אליה, "ואתה...
"אם אתן לך אקדח דרוך, את תירי בי?" הוא שואל בקול אדיש. אני יודעת מה יקרה אם את לו תשובה חיובית. ראיתי מה קרה לאלה שהוא שאל לפניי. "ל-לא." אני לוחשת. "את משקרת." נכון. אבל גם אם הוא חושב כף הוא לא יהרוג אותי. החוק המעוות שלו של 'הקם להורגך...' מחייב אותו להיות מאויים ממני כדי להרוג אותי. "ומה אם אגיד לך שאת שאר החיים...