סאם הייתה בסך הכל בת 10 כשהקולות התחילו, היא הייתה תמימה מידי והאמינה לכל מילה שלהם. הם ליטפו אותה במילים, תמכו בה כשלא היה לה אף אחד, הם בנו אותה. אבל כשהגיעה לגיל 12 הקולות השתנו, לא עוד מילים מחזקות, לא עוד אהבה, לא עוד תמיכה. סאם תמיד הקפידה לחייך ולהראות עד כמה היא בסדר, אבל בשנייה שהייתה לבד הדמעות פרצו וסכינים...
שלום לכולם, אני אפרסם פה כל מיני קטעים שיכללו: פגיעה עצמית אנורקסיה סמים אלכוהול אונס התאבדות אושר ואהבה אתם לוקחים על עצמכם את אחריות הקריאה. זכויות שמורות לי, לא להעתיק!
החלטתי להעלות את השירים שאני כותבת, אין להם נושא אחד, ואין קשר בין שני שירים. אין להם מנגינה כי אני לא מבינה בזה כלום, אבל אשמח להצעות להלחנה:)
אנחנו משטים בעצמנו, נותנים לעצמנו לשקוע עמוק בתוך העולם השיקרי שהמצאנו לעצמנו. אבל באיזה שהוא מצב הבועה מתנפצת ואנחנו נשארים חשופים ופגועים. הדבר הכי מסקרן ולא מובן הוא שהאמת הייתה מול עיננו כל הזמן ובכל זאת בחרנו להתעלם ממנה.
הקול הקטן הזה שבראש, שמעיר לך על כל ביס מיותר, על כל קלוריה נוספת, על כל גרם שעלית, הקול הקטן הזה כבר לא כל כך קטן, הוא גדול והוא שולט בי. הוא מעיר לי על כל דבר שאני עושה. הקול הקטן-גדול הזה שבראש שלי גורם להרעבה ולהקאות להישמע ולהראות נחמדים, יפים וטובים. הקול הזה הוא אנה.
כאן יסופר על ילדה שיש לה בעיות עם המשקל, איך היא מתמכרת לתחושה של לרדת במשקל ולילד שהיא אהבה ממבט ראשון , איבדה אותו ומנסה להשיג אותו בחזרה
תמיד הייתי ילדה שמחה. לא התייחסתי למה שאומרים לי, הייתי שלמה עם עצמי תמיד. עד המקרה הזה..
תמיד כשרוצים לכתוב סיפור או קטע, כל הבעיה היא למצוא מאיפה להתחיל. העלילה כבר בראש, האירועים, הדמויות, הרגשות, אבל קשה למצוא ולהגדיר את המילה הראשונה. את המשפט הראשון. את הפתיחה. הסיפור הזה הוא לא עוד סתם סיפור - אני מקווה - הסיפור הזה הוא חיים. חיים של מאות ואלפי נערות עם נקודה כואבת בלב. אצל חלקן זה נקודה קטנה וטורדנ...
קטעים קצרים. לא ממש יודעת למה. לא לאכול. לא לספר. לא לגלות. לא לגדול. לא להתקרב. לא לאהוב. לא לסמוך. לא לבטוח. לא להרגיש. פשוט לא. לא
רק קצת מהשיגעון שלי, בצורה המסודרת ביותר האפשרית. נהפך למקבץ פריקות ודברים אקראיים. *אני מבקשת מכל מי שמכיר אותי אישית לא לקרוא. זה כולל אנשים שמכירים את השם האמיתי שלי, גם אם הכרתי אתכם באינטרנט.*
