היי כולם
התקופה הזו בחיים שלי מאוד מבלבלת אותי החלטתי שאני רוצה לשתף אותה איתם.
הכל התחיל לפני חודש בערך, ביום ראשון אחד רגיל. לא כל כך הרגשתי טוב באותו יום. הייתה לי סחרחורת וכאב ראש והרבה מאוד בחילות.
חשוב לציין שבשנה האחרונה התעלפתי די הרבה פעמים בלי שאנחנו עדיין ידענו למה. לא חשבתי שזה כזה חשוב והמשכתי את היום שלי כרגיל. אחרי כמה שעות הרגשתי את הלב שלי פועם חזק יותר ואת הראיה שלי מטשטשת והופכת לשחורה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהייתי באמבולנס. אבא שלי מתנדב שם גם אז הוא היה איתם ונסענו לבית חולים. היה לי סוכר נמוך (היפוגליקמיה) ולא מצאו למה. החליטו להשאיר אותי שם לאשפוז. האשפוז נמשך שבוע שלם וזה כאילו נתן לי נקודת מבט אחרת - כל כך הערכתי את הבית שלי, כל כך רציתי לחזור, אפילו לחזור ללמוד.
אחרי שבוע של אשפוז גילו סוף סוף סוג של תסמונת אצלי שנקראת POTS (postural otostradic tachycardia syndrom) אם כתבתי את זה נכון
זה בתכלס תסמונת דופק גבוה בעמידה וזה אומר שהדם שלי לא זורם למוח מספיק מהר כשאני מחליפה תנוחות וקמה. ו... למען האמת לאחרונה היו לי הרבה התקפי חרדה בנוגע לכל זה. לא יודעת אם מישהו מכיר את סטריי קיד אבל לאחד החברים של - האן ג'יסונג יש גם התקפי חדרה אני מאוד אוהבת את האן בעיקר בגלל ההתקפי חרדה שלו
אני תמיד נכנסת ללחץ בנוגע לעתיד וזה ממש קשה לי לאחורנה
הייתי באשפוז שבוע בגלל איזה משהו שהיה לי וזה היה כל כך מלחיץ. ועכשיו כשאני יודעת על המחלה שיש לי ואני מחפשת אותה בגוגל אני נכנסת לחרדה רק מלקרוא כי הכי מפחיד אותי שהכל נכון, כל התסמינים.
וזה מכניס אותי לחרדה של איך להתמודד עם הכל, המצב כל כך חדש ובבית ספר כולם מסתכלים ושואלים אם אני בסדר ולוחשים 'זו ההיא שהתעלפה' כאילו אני רק מקרה ולא בן אדם. אני מצאתי את עצמי נכנסת לשירותים לבכות על זה שאני לא מרגישה טוב כי פשוט נמאס לי שכל צעד שלי שואלים אם אני בסדר או אם אני יכולה לעמוד בגלל המחלה שלי זה כל כך מתיש ומפחיד ועכשיו גם כל המלחמה בכלל לא עוזרת
אני מאוד מקווה שבסוף הכל הסתדר
מצטערת אם זה יותר מדי אבל זה די משחרר לשתף מישהו