קטע ספינאוף מאנזו שלא קשור לעלילה הנוכחית:
כשלא היה אף אחד בסביבה, הוא יכול היה להוריד את המסכות. הוא יכול היה להרשות לעצמו להביא במיועד שלו כמו שהוא, בלי לזייף את הגועל הזה שהוכרח ללמוד להרגיש.
ככה זה תמיד היה, בלהקה שלהם, להקת ליקוי ירח. בתור האלפא לעתיד, הוא היה חייב לעמוד באותו קנה עם דעותיו של אביו. בהתחלה, הוא באמת האמין שאביו וכל האלפות לפניו דוברים אמת, שמיועדים מאותו המין הם טעות של האלה.
הוא האמין בזה, עד שראה לראשונה את המיועד שלו, הולך במסדרונות האוניברסיטה, מחזיק ספרים ביד וצוחק עם שני חברים. למרות שפתיו המחייכות של המיועד שלו, עיניו נראו כי חיפשו משהו, מישהו, אך לא מצאו.
הוא שנא אותו. באותו הרגע, הוא שנא את המיועד שלו כל כך. הוא שנא את האלה, על שענישה אותו. שהעזה להעניש בן של אלפא כל כך חזק, שרק מטיף לכבד את האלה כל הזמן. שאוהב ומכבד את הלונה שלו, ומחנך את הגורים לאהוב את המיועדות שלהם גם.
יד על כתפו, זה חברו הטוב שמכיר אותו כאילו היה לכף ידו. ״אנזו,״ דרייק אומר. ״צריך ללכת, האלפא של להקת ירח זוהר מחכה לנו.״
אביו שלח אותו למשימה הזאת, הוא אמר לו שיש איום על להקה מסויימת שהוא רוצה לעשות איתה הסכם, ושרמזו צריך ללכת לבדוק במה מדובר.
״הכל בסדר?״ דרייק שואל בדאגה. ״קוללתי.״ זה כל מה שאנזו עונה לו.
״דרייק, מה אני אמור לעשות?״ כשראה את המיועד שלו, המחשבה הראשונה שלו הייתה לדחות אותו מיד, באותו הרגע. אבל החיוך על פניו, הצחוק בקולו, הקלילות בצעדיו - הוא לא מצא סיבה לשנוא אותו.
המיועד שלו לא נראה כמו המפלצת שאביו מכר להם.
במשך עשרים ושש שנה, אנזו וכל שאר אנשי הזאב בלהקות תחת שליטתו של אביו חונכו לשנוא את השונים מהם, אבל איך הוא יכול לשנוא יצור כל כך מושלם?
לא, אביו טועה.
זה הרגע שאנזו הבין שמשהו מוזר מתרחש תחת שלטונו של אביו.
זה הרגע שאנזו הבין שהוא לא רוצה להיות כמו אביו.
הוא יהיה אלפא אחר. אלפא שבאמת מקבל את כל חברי הלהקה שלו.
הוא יאהב את המיועד שלו כמו שאביו הטיף לאהוב את המיועדת.
הוא לא יתן לקללה של אלת הירח להרוס לו את היעוד.
אלא אם זאת כלל לא קללה, ואביו וזקני הלהקה וכל האלפות הקודמים חינכו אותם להאמין בשקר