היי אנשים, היום סיימתי את הסרט השלישי של הרץ במבוך.
אני לא בטוחה אם אני בכלל רוצה להתחיל לדבר על זה כי ממש התחברתי לניוט ולמרות שידעתי שזה יגיע זה כאב. זה כל כך כאב.
אני באמת אוהבת אותו ובאמת שהתחברתי ונקשרתי אליו ממש וזה פשוט עצוב לי כל כך.
אני מרגישה כמו זומבי ואיבדתי את התיאבון או את הרצון לעשות משהו חוץ מללכת לישון, אני גם לא יודעת למה אני כותבת את זה פה אבל אני מניחה שהרגשתי הכי בנוח לספר כאן.
למען האמת, עבר עלי הרבה בתקופה האחרונה ואולי אם כל מה שקרה לי לא היה קורה הייתי מסוגלת להתגבר על המוות שלו. אבל אני לא, אני יודעת את זה, אני מרגישה את זה. כי זאת לא הרגשה שהייתה לי אף פעם כשדמות שאהבתי מתה, זאת הרגשה חדשה. יכול להיות שזה שילוב של ההרגשה שיש לי כשדמות שאהבתי מתה אם ההרגשה שסדרה/סרט/ספר שאהבתי הסתיים.
בכל מקרה, זאת הרגשה נוראית ואני לא מסוגלת לשחרר כמו שאני עושה בדרך כלל.
כבר תקופה שאני מרגישה כאילו אני גוססת, גם פיזית וגם נפשית. אבל עכשיו אני בכלל מרגישה כמו זומבי. מי יודע, אותי נדבקתי בוירוס.
בכל מקרה, אם מישהו קרה עד לכאן, סליחה שהייתם צריכים לקרוא את החפירה הזאת לחינם. ואני באמת מקווה שאם ראיתם את הסרט הזה הצלחתם להתגבר על המוות שלו.
ושוב סליחה על החפירה, לא יודעת אפילו למה סיפרתי כאן, פשוט הרגשתי שאני צריכה להוציא את זה וזה המקום הראשון שחשבתי עליו.
אני די התלבטתי אם לאפשר לווטפאד לשלוח התראה לעוקבים או לא, אבל החלטתי שלא. אם מישהו יראה את זה, אני מאמינה שזה כי הייתה סיבה לזה. אז שוב סליחה מי שקרא את זה, יכול להיות שאין סיבה וזה סתם צירוף מקרים. אבל הייתי חייבת להוציא את זה ממני