היי!
המציאות שלנו לא פשוטה, ולפעמים כל מה שצריך זה רגע אחד של אסקפיזם טהור. רציתי להביא סיפור שהוא הכי ישראלי שיש: שונאים לאוהבים, הומור, והרבה יצרים. סיפור שיגרום לכם לצחוק, להתעצבן, ובסוף, פשוט להתאהב.
תנו כבוד ל- ״מלך המגרש״
תעשו לעצמכם טובה ואל תדברו איתי על ׳רושם ראשוני׳, מספיק לי לראות איך גבר נכנס לחדר כדי לדעת בדיוק איזה סרט הוא מנסה למכור לי.
מי ששם את הטלפון הפוך, מסתיר משהו. מי שלובש ז'קט באוגוסט מנסה להוכיח, מי שמחייך כאילו החיוך שלו הוא מטבע חוץ, כנראה שעוד לא פגש אותי.
אני אמור בריין. אני לא מאמינה באלוהים, אני מאמינה בתוצאות. אני המוח שבונה מותגים מאפס בזמן שכל הכרישים מסביב מחכים שאני אמעד בגלל הבלונד או השם של אבא שלי. הם תמיד טועים.
נחתתי בביתר ירושלים כדי להציל מועדון ששכח איך לספר את הסיפור שלו. ציפיתי לעוד חבורה של שחקנים עם אגו בגובה ברך. לא ציפיתי לאלרואי גבאי.
במגרש של טדי, אלרואי גבאי הוא אלוהים. הקפטן שלא רואה בעיניים, הכוכב שכל המדינה סוגדת לו, והגבר הירושלמי שרגיל לקבל כל מה שהוא רוצה. הוא לא מנסה להרשים אותי, והוא מסתכל עליי כאילו המושכות של החיים שלי נמצאות אצלו בידיים.
בעולם שבו כולם רצים אחרי כותרות, אלרואי הוא השקט שמרעיש לי את כל המערכות. הוא חושב שהוא מנהל את המשחק, אבל הוא עוד לא הבין שבמשחק, אני זו שכותבת את החוקים. בין הלחץ של היציעים למלחמות האגו במסדרונות, אני הולכת ללמד אותו שגם אלוהים צריך לפעמים מישהי שתזכיר לו איך לנשום.
אז אני אמור בריין. תבחרו תמונה טובה, כי הפעם אני לא נחמדה.
