כשאני כותבת, אני עושה כמיטב יכולתי להיכנס לראש של כל אחד ואחת מהדמויות שלי כדי לדעת בדיוק מה הם יעשו, יחשבו או יגידו.
גם כשהסיפור לא נכתב מנקודת המבט של דמות מסוימת, המניעים והמחשבות הנסתרים שלה נמצאים שם, מאחורי הקלעים, ומשפיעים על מה שהיא אומרת ועושה בפועל. אז אני משתדלת לדמיין את עצמי במקומה, מאמצת את צורת החשיבה שלה, הרצונות שלה והתשוקות הנסתרות שלה, כדי לכתוב אותה הכי טוב שאני יכולה.
זה מרגיש נחמד בדרך כלל, כאילו אני שמה את עצמי בנעליים של מישהו אחר, וככה מצליחה להבין את הראש שלו יותר. זה דומה קצת לגילום דמות בסרט או סדרה, רק שהמשחק מתרחש בדמיון שלי ולא במציאות.
אז בכל פעם שאני כותבת נבל, ככל שהמוח שלו מעוות וחולני יותר, כך אני יותר מזדהה עם אמירה ששמעתי משחקן אחד, שנשאל בריאיון האם הוא אוהב יותר לשחק את הדמויות הטובות או הרעות:
"לגלם את הנבלים זה... פחות בריא."
