היי לכם,
אני ילדה מוזרה
אוהבת ספרי פנטזיה ומד"ב
אני ממציאה מלא עולמות שהחלטתי לאחד ליקום אחד
אוהבת מאוד חיות ובעיקר כלבים (הם כאלה חמודיםם🥹🥹)
ראיתי בית הינשוף וגרוויטי פולס, למי שתהה
המספרים הראשונים של הפאי: 3.14159265358979323846264338327950288419716939937510582097494459230781640628620899862803482534211706798214808651328230664709384
אני אוהבת נימונה (זה סרט ממש טוב. ועצוב. ממליצה🥹✨)
יש לי הוכחה למה מוזר זה טוב (שזה מובן מאליו, כן, אבל יש לי הוכחה)
אממ וכתבתי באחד הספרים פרק שלם על מחשבות רנדומליות ואני כל הזמן מוסיפה לו דברים
קראתי מלא ספרים, ואתם באמת חושבים שיש לי זמן לכתוב את כולם?
אבל בניהם:
פרסי ג'קסון והמשכיו (כמובן)
הארי פוטר (כמובן)
שה"ה
גנזך אורות הסער
נוורמור, אמארי, אראגון, אריק רקס, ארץ האגדות וכו', אדון הטלקינזיס, אדון המקרים, ג'ינקס, מגיסטריום, שבעת הפלאים, חבורה של קוסמים, כנפי האש, לוחמי הפרא, בני לוריאן, ארטמיס פאול, ספטימוס היפ, וכו.
עכשיו זמן כתיבה חופשית:
הבטתי קדימה אל האופק. בעוד כמה ימים נגיע, ואז המסע יסתיים. או שמא רק יתחיל? תמיד אמרו לי שכל סוף הוא התחלה חדשה. מעניין איך ההתחלה הזאת תיראה. העברתי את מבטי למטה, אל הגלים המתנפצים על דופן הספינה. נשמתי עמוק את אוויר הים הצלול, ועצמתי את עיני, מרגישה בקרני השמש מלטפות את פני. סוף סוף יהיה קצת חופש, אולי נוכל אפילו לנוח קצת אחרי שהמסע יסתיים. שילבתי ידיים על מעקה הסיפון, ונשענתי קדימה, נותנת לרוח להעיף את שערי לאחור. פקחתי את עיני לאט ונשימתי נעתקה. מולי נגלה האי, ועליו העיר העצומה טיאנדריה. המסע יסתיים מהר יותר משחשבתי. פתאום נמלאתי עצבות. אני וחברי עברנו כל כך הרבה, והנה נפרדה דרכנו. מה יעשה כל אחד עכשיו? יחזור לביתו וימשיך את שגרת חייו? ומה אעשה אני? מצב רוחי קדר. 
לפתע צעקות נשמעו על הסיפון מאחורי. הסתובבתי וראיתי את חברי צועקים וצוחקים, נהנים. חיוך עלה על שפתי. אמנם המסע עומד להיגמר, אבל דבר אחד לא ישתנה- לא משנה מה כל אחד יעשה, לא משנה לאן ילך, בסוף כולנו נשאר חברים. ביחד. כי יש דברים שפשוט אי אפשר לעבור בלי להישאר חברים. (ציטוט מהארי פוטר, ספר ראשון, אחרי המפגש עם הטרול בשירותים)
נ.ב. מה שכתבתי כאן לא לקוח משום מקום( חוץ מהמשפט האחרון)


תמיד תהיו עצמכם✨