היי, קיסריה! קראתי את “העיניים הן ראי הנפש” ואני חיעב להגיד שאני ממש אהבתי את האווירה והכתיבה.
למען האמת, יש לי רעיון לסיפור פנטזיה שמושפע מאוד מהעולם והטון שלך, ואני חושב שהוא יכול להשתלב ממש טוב עם הסגנון שלך. הייתה לי מחשבה שאולי תתענייני ברעיון שלי.
אם זה מעניין אותך, הייתי שמח לשתף אותך ברעיון ולראות אם יש מקום אולי לשת"פ או פיתוח יחד. כמובן שאם לא מכבד לגמרי.
בנוסף, אני יודע שההודעה הזו היא הודעה ציבורית, אז אם יש מישהו אחר שמעוניין בעלילה מוזמן ליצור קשר איתי❤️
הנה קיצור העלילה:
קראו לו אלכסנדר, ולכאורה, יש לו חיים מושלמים. אלכסנדר הוא נער יפהפה, בעל עור כהה-בהיר, שיער שטני ועיניים עמוקות. יש לו אחות תאומה ואימא יפהפיה וטובה. הוא גר בניו יורק, אבל לומד בפנימייה בלונדון (אבל לא סתם פנימייה בלונדון) ובקיצים מבלה במחנה קיץ בלונג איילנד (אבל לא סתם מחנה קיץ בלונג איילנד). והוא מנסה "לזגזג" בין שניהם, אף פעם לא לפגוע בשתי העולמות, הקסמים והאלוהי. דבר אחד חסר לו. אין לו אבא. אימו לא מוכנה לדבר איתו, ואין כלל לאחותו ידע על איפה הוא. למעשה, הייתה פעם אחת שאימו דיברה עליו. זה היה לילה קריר, ואימו הכינה להם תה והם צפו בסרט. אחותו כבר נרדמה על הספה, עטופה בשמיכה. ואז הוא שאל "אמא, איפה אבא?". החמימות של פניה של אימו דעכה מיד. היא הביטה מעבר לחלון, ואמרה בשקט "אבא שלך... היה אדם איום. הוא היה... כמו סיוט". הוא ענה "אמא, אם אבא היה כל כך רע, למה הסכמת להיות איתו?". היא הפנתה אליו את עינייה החומות, שנצצו לאור פנסי הרחוב שבחוץ, ואמרה, בלחישה, "מי אמר שהסכמתי?". הוא לא הבין. אבל עכשיו הוא מבין. והוא ניסה בכל דרך אפשרית להגיע לאביו, לעולם שבו אביו נמצא, והוא הצליח. הוא היה בן שש עשרה מתי שהוא נעלם, והוא הבין, טוב מאוד למה היא אמרה שהוא היה "כמו סיוט". זה מפני שהוא אכן היה סיוט. בינתיים, בניסיון לחפש אותו, החברים החצי-אנושיים מלונג איילנד הגיעו לבית ספרו בלונדון, והבינו בדיוק למה הוא לא סיפר להם עליו מעולם. גם הקוסמים וגם החצויום מנסים בכל דרך למצוא אותו, ולצערם, הם מצליחים.
אם את רואה את ההודעה הזו ואת מעוניינת, אנא צרי איתי קשר❤️
