Lighty the mighty

לייט היא אדם נחמד
          עם טעם אופנה מכובד
          אוהבת לשמוע שירים
          ואף לכתוב סיפורים
          רוצה להודות לך על היותך אדם מדהים 
          ותגובותייך יכולות להגיע עד מאדים. #מחיים_את_וואטפאד_לתחייה

האם כתבתי עכשיו שבעה עמודים של סמאט כי שכחתי איך כותבים בעברית ואין לי רעיונות לסיפור? 
          כן. לגמרי כן. 
          מי שעוקב אחרי יודע שיש לי נטייה לכתוב סמאטים שלוקח בדיוק שתי דקות לסיים לקרוא (just keeping it realistic hehe) אז…
          כן. 
          יאי לי. 

חחחחחחחחחח
          גיליתי ששעון שאני רוצה עולה עשרים אלף שקל 
          מי מספר לכם Cartier 
          
          
          למה יש לי טעם כל כך יקר אוף
          אני נולדתי להיות בן אדם טחון בכסף לא לעבוד כמו חמור )): 

שניה לפני ״עצמאות״: 
          
          12:34. אני באוטובוס, בחזרה מהעבודה. העיניים שלי מפוקסות על איזשהי נקודה, אבל המחשבות שלי במקום אחר. 
          המבט שלי סט ימינה, לאישה שיושבת לידי. יש דמעות בעיניה, וכמה שנפלו כבר, כנראה בלי שהיא שמה לב. היא מסתכלת על הטלפון שלה, על הסרטון עם שמות החיילים שנפלו והחטופים. אולי היא מחפשת את הבן שלה, אולי את בעלה. אולי היא פשוט לא מסוגלת להסיט את מבטה: תמונה אחר תמונה, סיפור אחר סיפור. המסך מתחלף כל חמש שניות, והכאב… 
          הכאב מאחר להגיע. מלוא הכאב נספג רק כאשר מגיעה התמונה העשירית, והכאב הוא בכלל על הראשון. 
          20, 30 דקות. אנחנו בפקקים. האישה לא מסיטה את המבט מהמסך. ואני? אני מגניבה מבטים אליה. מנסה להבין. 
          40 דקות. הפקקים נגמרו. המסך הופך שחור בנגיעה קלה של האצבע. אולי היא מצאה את האדם שהיא חיפשה. אולי היו יותר מדי סיפורים, יותר מדי אבדות. 
          היא מרימה את המבט, ויש כעס בעיניים שלה כשהיא בוחנת את הסביבה: אישה מוסלמית. כמה מושבים ליד, אדם עם פאות ומעיל ארוך. אני כמעט יכולה לשמוע את המחשבות שלה: ״איך יכול להיות שאחרים מתים בשביל המדינה בעוד שאחרים מעדיפים למות ולא להתגייס?״ 
          ואני? 
          אני מכירה את הזרם. אני מכירה את הסיפורים. חיילים בודדים שהם בכלל לא בודדים. וההורים פשוט נוטשים כי הם מתגייסים. ואולי יש כאלה שלא רוצים, אבל הם באמת לא אשמים. זה איך שההורים מחנכים. 
          האישה יורדת בתחנה שלה, אני עדיין תקועה עשר תחנות אחרונה. בתוך השמות, הסיפורים. המצב המדיני, השנאה הזאת שקיימת בינינו. 
          16:15. אני פותחת את הטלפון. טקס המשואות בוטל עקב סיכונים, כל ההופעות בוטלו. המדינה בוערת, חד משמע. 
          מצד אחד, אני זועמת. איך ייתכן שלא מגיע לנו לחגוג את הקמת המדינה שלנו? 
          מצד שני, הלב שלי נאנח ברווחה. כי איך אפשר לחגוג את הבית שלך שהבית לא שלם, שיש בני משפחה לא בטוחים? 
          הלב שלי נאנח ברווחה, כי אני יודעת שאני לא מסוגלת לחגוג עצמאות בלי החטופים, בלי החיילים במילואים, בשטחים. מחכים שייקחו אותם הביתה. 

את פשוט מסוג האנשים שאני לעולם לא אוריד להם עוקב

לא היצירות מופת שאני כותבת בChai זה משהו 
          זה ליטרלי כמו לכתוב בוואטפד ספר משותף 
          ואני ליטרלי בוכה פה את חיי בגלל העלילה 

כוסאמכמאמא של היתושים האלה 
          בסך הכל ירדתי לחמש דקות ואני עם איזה עשר עקיצות
          גם מה קשור יתושים יש מזג אויר של חורף

גירל היכן את

אין לי מושג מי קרא לאלכוהול הטיפה המרה 
          וויסקי זה ליטרלי משקה אלים ואי אפשר לשכנע אותי אחרת 
          
          נתעלם מהעובדה שלא הייתי פעילה איזה חודש והדבר הראשון שאני כותבת זה על אלכוהול 
          אני (לא) אלכוהליסטית

קוראת סמאט ושומעת מוזיקה קלאסית כי סמאט הורג את המוח אבל מוזיקה קלאסית מפתחת אותו ✨✨✨
          מה שאומר שהם בייסקלי מבטלים אחד את השני 
          
          תלמדו זה נקרא גאונות.