LunarEclipse47

I hate how once I write my feeling it's as if the page turned and a new blank page is given, and what I felt is fading into nothingness. All over again. And again. And again. 

"Don't make me soft, please. I am supposed to be cruel, not a fool."
          "Why not both?"

"it's judicious to eschew what only knows to corrupt"

I'm the human mistakes machine. I produce at least one mistake per day

"What do have to do, if the beauty in this world is overcast by blood and evil?"
          
          "There is so much to live up for", She insisted. "You know there is so much more than honor and power. There is hope. There is love."

Then came you. Like a breeze when I was choking out for air. Like the first chords of a melody from another world to my deaf ears. You were the rainbow peeking out from the sky on a rainy day, the beauty my eyes and soul got to see. You were 
           and still are my everything. As you'll always be.

"פעם הייתי רובי מלאך, תמימות ילדותית ולב רחב. עכשיו העולם קרה, ואני לא יודעת יותר היכן אני עומדת-ואני לא יודעת אם זה דבר טוב או דבר רע."

.I'm not like you, I have my own rhythm, I'm not like you, my inner world is different

הוא נאנח. "את יודעת, מותר לך להוריד את ההגנות מפעם לפעם." הוא הרים את מבטו והביט בתקרה הנוצצת. "לפעמים את צריכה להניח לעצמך להירגע. את לא יכולה לרצות את כולם, אבל חשוב שתעשי את מה שאת אוהבת. חשוב שתילחמי עבור מה שבאמת חשוב לך ותניחי את מה שאת לא חושבת שאת זקוקה לו. תעשי מה שאת יכולה. את לא חייבת להיות מושלמת. אף אחד לא מושלם, ואת לא מוכרחה להיות כזו רק בגלל שאת מאמינה שאת אמורה להיות."
          
          "זו שיחת עידוד גרועה." רטנה.

"הכל היה שחור לחלוטין, מלבד נקודות צבע אחת - משיכת צבע בהירה שמשכה אליה את תודעתה, והיא מצאה את עצמה מתקדמת לעברה. מנסה לחדד את המראה, לראות קווים ברורים. הצעידה הרגישה חסרת מאמץ ובו בזמן כבדה ועייפה. היא הייתה די מתוסכלת מללכת על כלום ושום דבר - על בד של שחור שנמתח לרגליה ללא סוף - אבל היא המשיכה לצעוד עד שניצבה מול נקודת הצבע, שפנה לקבל צורה מובהקת. שולחן מוגבה שעליו כוס זכוכית יחידה, מלאה למחצה בנוזל אדום כדם.
          
          החושים שלה הזהירו אותה לא להתקרב. חפץ זר - רע. משקה לא ידוע. אל תתקרבי.
          
          ובכל זאת ידה נשלחה כאילו מתוך רצון עצמי אל הכוס ואחזה בה בחוזקה. היא אמרה לעצמה להתרחק אבל זה הרגיש רחוק כל כך - כאילו תודעתה נמצאת אינסופור קילומטרים משם. כל מילה וכל מחשבה התפזרו והפכו לצליל רקע במוחה. היא הרימה את ידה והטתה את הכוס אל פיה, גומעת מהמשקה עד תום."