אשבור את כל הכלים ואם צריך אז גם את המטבח, אטרוק דלתות ולא אפחד לצרוח ולזרוק הכל לפח. אדבר בקול גדול בתקווה שמישהו ישמע- אסתגר בחדר ואתחבא מתחת לשמיכה, אצא להליכה ואשמע להקת בנים באוזניות, בכנות- זה עוזר לפעמים לעצור את הדמעות. 
אגיע לקבר, כרגיל אדבר בלי סוף אתעלם מהשתיקות המביכות, אדאג להזכיר לעצמי כל כמה דקות שאני יושבת מול אבן והמענה היחידי שאולי אקבל זה מהפועלים שעובדים על חלקות נוספות באגפים הצמודים למרות שאני דיי בטוחה שהם מדברים רק ערבית. אצחק על האירוניה שכגופה אתה יודע עליי יותר מאשר כחי, אבל האירוניה לא עוזרת לגעגוע ואבא שתדע אני מתגעגעת בארגזים, מתגעגעת בערמות לדברים הקטנים, לנוכחות שלך שממנה קשה להתעלם, למוזיקה המזרחית החזקה באוטו ולבושם שלך שנדבק לחולצות כשאנחנו מתחבקים למינימום שבועיים, לארוחות במקדונלס, לשישי אצל סבתא כשאתה שם, זה כבר לא אותו דבר, אין מי שיתלונן וייתן את הבדיחות הקבועות, אבא מיציתי את הקטע- אתה יכול לחזור?