OSL16TBR
כבר הרבה זמן שאני לא מצליחה לכתוב. יותר מידי זמן. עזבו לכתוב בשבילכם. בשבילי. לכתוב בשבילי אני לא מצליחה. פעם כתבתי מתוך צורך. צורך לפרוק תסכול וייאוש. לשחרר קיטור. והתאהבתי בזה, באמת התאהבתי בזה. זה הביא לי נחת ועשה לי טוב באמת ובתמים.
אבל משהו קרה מהנקודה הזו וכבר הרבה זמן שלא כתבתי. יותר מידי.. אני יכולה לומר בוודאות שהרבה השתנה מאז. עליות וירידות וחוויות. החיים התפתחו מאז. נראה שבעצם יש לי על מה לכתוב וממה לשאוב השראה אבל זה לא קרה. היו תקופות שכבר התחלתי לחשוב שאם אני לא נמצאת בדרך ללא מוצא אז אני לא כותבת. והנה אני בדרך ללא מוצא מבחינת כתיבה. אני מתגעגעת לזה.
זה קצת כמו השמיכי שלי. משהו שהוא חלק ממני ומההווי שלי. משהו שחשוב לי כל כך ואני נאחזת בו. הבנתי שאם אני רוצה לעשות משהו שאני באמת אוהבת אני צריכה לקחת את עצמי בידיים. הרי עם כמה שהשמיכי שלי קטנה היא עדיין שימושית, וכך גם הכתיבה. אני רק צריכה למצוא את הדרך שלי להשמיש אותה..
התחלה חדשה.. אני בעד לנסות. :)
ואתם?
