אופל דארקנס

לכל מי שאיתי במשחק תפקידים - אני לא אהיה פעילה ביומיים הקרובים בגלל ראש השנה. כמו כן, אני מבקשת לא לשחק ברפ שלי עד אחרי החג.
          
          שנה טובה!

נפתח רפ חדש שנראה מעניין!
          https://www.wattpad.com/story/400098749

פרסמתי רולפליי חדש! אשמח שתרשמו ותפרסמו
          
          תודה רבה!
          https://www.wattpad.com/story/398845846

אז... היה לי רעיון לרולפליי ואני רוצה לדעת אם יש מעוניינים לפני שאני פותחת.
          מדובר ברולפליי אימה ו-body horror, מומלץ מגיל 13-14 ומעלה כי כנראה יהיו בו כמה קטעים אלימים ומטרידים.
          יש לציין שאין לי נסיון קודם בכתיבת אימה, אבל יש לי כמה רעיונות ואני ממש רוצה לנסות אותם, ומאוד אשמח אם מישהו ירצה לחקור אותם איתי :)
          
          אז, האם יש מעוניינים?
          
          
          (אגב, כן, אני בחיים. הפסקתי לפרסם סיפורים בוואטפד, אבל אם מישהו רוצה לקרוא את הפאנפיקים שלי, הוא מוזמן לעקוב אחרי ב-archive of our own)

אירועי השבת:
          
          ***אזהרה: מכיל ספוילרים כבדים לספר הראשון של "הערפילאים"***
          
          
          
          
          אני: *מניחה את הספר כדי ללכת לברך*
          אחות1: "רגע, באיזה קטע את?"
          אני: "קלסייר מת."
          אחות1: "זו... התגובה הכי רגועה שיכולה להיות לזה."
          
          אחות 1 (לאחות2): "תסתכלי אליה. היא הגיעה למוות של קלסייר וככה היא מגיבה."
          אחות2: "הוא היה הדמות השנואה עליה. היא כל הזמן התלוננה עליו."
          אני: "הוא לא היה הדמות השנואה עלי. הוא היה בלתי נסבל ומאוד אהבתי אותו."
          
          אני: *חוזרת לספה ופותחת את הספר*
          אחות3, שבדיוק שמעה שהגעתי למוות של קלסייר (בצעקה): "אופל-"
          אני: *נחנקת ומשתעלת במשך חמש דקות*
          אחות1: "נו, עכשיו זו התגובה הנכונה."
          
          אני, כשאני מסוגלת לנשום שוב (לאחות3): "את יודעת, את חייבת לי עכשיו חמישה תשלומים."
          אחות3: "מה?"
          אני: "אומרים את זה בגמרא, שמי שמבהיל מישהו חייב לשלם לו חמישה תשלומים."
          אחות3: "נו, באמת. שבת אין פה, עכשיו שבת."
          אני: "נכון."
          אחות3: "נזק אין פה-"
          אני: "אני לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני הולכת לסדוק צלע."
          אחות1: "קוראים לזה 'לצחוק'."
          אני: "בשת יש."
          אחות2: "בסדר, אפשר לחשוב כמה הבשת שלך שווה."
          אני: "אאוץ'."
          אחות3: "צער יש פה?"
          אני: "כן, ממש כואב לי עכשיו."
          אחות3: "בסדר. ריפוי אין פה-"
          אני: "ברור שיש, עשית לי טראומה."
          
          
          אני אדע להצטייד במשאף לפעם הבאה שאני קוראת ספר שהאחיות שלי קראו לפניי.

מכירים את זה שיש לכם מישהו בחיים שמרוקן מכם את כל הכח? שמצפה מכם ליותר ממה שאתם מסוגלים לעשות? שהכל סובב סביבו תמיד? שמנפח כל קושי קטן לקטסטרופה ענקית?
          
          מה אני עושה אם האדם הזה הוא אני?
          
          
          
          (אני לא יודעת למה כתבתי את זה כאן, אני מרגישה כאילו אני סתם מחפשת תשומת לב)

שבת מחייה של פאנגירל מדרשיסטית:
          שולחן שבת: אני וחברות שלי שרות שירים מהמילטון.
          חצי שעה אחר כך עברנו לשיר מעוז צור באופן רנדומלי (יש לציין ששאר יושבות השולחן שרות שירי שבת נורמליים שאינם מעוז צור)

היי אשמח שתירשמי ןר.פ וגם שתפרסמי אותו

עוד יום בחייה של פאנגירל מדרשיסטית:
          
          חברה שלי: אם אני אעביר חרב רסיס דרך היד שלך, היא תמות אבל לא תחתך.
          אני: אז תצטרכי לשלם לי נזק אבל לא בושת
          היא: אני חושבת שזה כן בושת. זה לא צער - רגע, אולי זה כן צער?
          אני: אין בזה ריפוי ושבת, זה בטוח
          
          למקרה שמישהו תהה על דיני נזיקין מחרב רסיס
          נ.ב. לא קראתי גנזך אורות הסער, בבקשה אל תעשו לי ספוילרים

במידה ולא ראית, עניתי לך עם מארי!!!