אירועי השבת:
***אזהרה: מכיל ספוילרים כבדים לספר הראשון של "הערפילאים"***
אני: *מניחה את הספר כדי ללכת לברך*
אחות1: "רגע, באיזה קטע את?"
אני: "קלסייר מת."
אחות1: "זו... התגובה הכי רגועה שיכולה להיות לזה."
אחות 1 (לאחות2): "תסתכלי אליה. היא הגיעה למוות של קלסייר וככה היא מגיבה."
אחות2: "הוא היה הדמות השנואה עליה. היא כל הזמן התלוננה עליו."
אני: "הוא לא היה הדמות השנואה עלי. הוא היה בלתי נסבל ומאוד אהבתי אותו."
אני: *חוזרת לספה ופותחת את הספר*
אחות3, שבדיוק שמעה שהגעתי למוות של קלסייר (בצעקה): "אופל-"
אני: *נחנקת ומשתעלת במשך חמש דקות*
אחות1: "נו, עכשיו זו התגובה הנכונה."
אני, כשאני מסוגלת לנשום שוב (לאחות3): "את יודעת, את חייבת לי עכשיו חמישה תשלומים."
אחות3: "מה?"
אני: "אומרים את זה בגמרא, שמי שמבהיל מישהו חייב לשלם לו חמישה תשלומים."
אחות3: "נו, באמת. שבת אין פה, עכשיו שבת."
אני: "נכון."
אחות3: "נזק אין פה-"
אני: "אני לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני הולכת לסדוק צלע."
אחות1: "קוראים לזה 'לצחוק'."
אני: "בשת יש."
אחות2: "בסדר, אפשר לחשוב כמה הבשת שלך שווה."
אני: "אאוץ'."
אחות3: "צער יש פה?"
אני: "כן, ממש כואב לי עכשיו."
אחות3: "בסדר. ריפוי אין פה-"
אני: "ברור שיש, עשית לי טראומה."
אני אדע להצטייד במשאף לפעם הבאה שאני קוראת ספר שהאחיות שלי קראו לפניי.
