אני חושבת עליך יותר ממה שאני צריכה, אני חושבת.
לכל מקום שאליו אני הולכת אני מרגישה אותך שם, כאילו אתה עוקב אחריי או להפך.
לפעמים אני כמעט ניגשת אליך לדבר איתך כאילו דבר לא השתנה. לצחוק ולהיזכר בבדיחות ישנות כמו שתמיד היינו עושים.
למה אני הכי מתגעגעת? קשה לי להחליט. אני מתגעגעת לשיחות שלנו, שאנחנו יכולים לדבר על כל דבר אפשרי ושלעולם לא ימאס לנו אחד מהשנייה גם אם תעבור יממה או שתיים. אני מתגעגעת לחיבוק שלך. אני כל כך צריכה אותו לפעמים. אני רואה אותך צופה בי כשאני נשברת בפינה של הפינה, אני מביטה בך עם עיניי האדומות מחכה לפעולה אך אתה מסיט את מבטך כאילו הייתי אדם זר. גורם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי.
כל פעם שאני רואה אותך אני מרגישה חולשה, הרגליים שלי הופכות לג׳לי והריאות שלי מצטמקות. הכל הופך לאיטי ומטושטש יותר בעודי מנסה לא למשוך תשומת לב.
אני יודעת שאני לא בסדר, אפשר לומר אפילו משחקת בך. אני פשוט מפגרת, מה אני יכולה לעשות? הרי זה היה ברור עוד מהרגע שנפגשנו שאתה תגיד לי שאתה אוהב אותי, ובכל זאת אחרי כל פעם חזרתי אליך. יודעת מה הולך לבוא עוד כמה זמן. ואני לא מתחרטת. אני מודה, אני לא מסתדרת כל כך טוב בלעדיך. אבל אני כל כך מצטערת שאני עושה ממך יויו כאילו והיית המשחק הפרטי שלי.
אז הנה היום אני הופכת לבוגרת ומחליטה שאני לא משנה דעה יותר. לא עוד לריבים הארוכים והמייגעים, לא עוד לשיחות הדרמטיות, לא עוד התעסקות בדברים תפלים. היום אני בוחרת.
השאלה היא במה?
----------
משהו קטן שכתבתי, אפשר לקרוא לזה הצצה לחיים שלי.
אני מקווה שעדיין נשארו אנשים שרוצים לקרוא את מה שאני כותבת, אני כל כך מצטערת על שלא הערכתי אתכם כמו שמגיע לכם. אני מנסה עכשיו לפצות על זה.