חברים וחברות יקרים, התבלטתי בתקופה האחרונה בשלושה ימים האחרונים אם להמשיך לכתוב את הפרקים הבאים לספרים שלי. אבל עכשיו אני לא מסוגלת לכתוב מילה על אושר או שמחה. בגלל המצב הביטחוני הכל כואב מדי. אני מרגישה כאילו אני ישנה וכל זה חלום רע מאוד אולי סיוט שאתעורר ממנו בעוד רגע אבל זה לא קורה. אני לא יודעת אם זה יהיה ראוי שאעלה פרקים שהדמויות מלאות שמחה ואופטימיות כאילו החיים ממשיכים כרגיל, כי החיים לא הם נעצרו ביום שבת האחרון עבור כולנו. איבדנו הרבה אנשים יקרים שחלקם הכרנו וחלקם לא הכרנו. אותם אנשים שלא יחייכו עוד לא יצחקו ולא יזכו לשמוח. איך אפשר להמשיך הלאה אחרי שרואים ושומעים בתקשורת על זוועות של אחינו ואחיותינו שחלקם שבויים ורובם לצערי נרצחו על ידי מפלצות חסרי כל צלם אנוש.
אני רואה בחוץ את השמש זורחת אבל האור שלה לא נוגע בנו. הייתי רוצה להתעורר עכשיו ולגלות שכל זה סיוט. הייתי רוצה לראות שוב את האור שהיה לכולנו השמחה שהייתה לנו לפני שבוע כשחגגנו את חגי ישראל, אבל עכשיו כל זה נעלם אני לא רואה את השמחה הזו אני לא רואה משפחות שמחות עם יקיריהם אני לא שומעת ילדים צוחקים ומשפחה חוגגת את החג האחרון שמחת תורה באהבה. אני מרגישה שכל נשימה כואבת וממלאה בזעם שקשה להכיל אותו. אני רותחת מזעם רק מלראות ולשמוע על המפלצות האלה. אני רוצה לראות אותם משלמים מידה כנגד מידה על כל מעשיהם הארורים. אני לא מרגישה כלל רחמים כלפיהם אני רוצה לראות אותם נענשים ומקווה שנזכה לראות אותם נענשים את חמאס הארור ואת עוזריהם של ערבי עזה.
אני מאחלת לנו שנשוב להיות מי שהיינו אנשים טובים ומאוחדים וגם שמחים וחזקים.
אוהבת אתכם המון ומחזקת את החיילים שלנו ואת כל עם ישראל בשעה זו שנזכה לימים מאושרים יותר על אפם וחמתם של כל אויבנו. עם ישראל חי וקיים!