_E_VK_

זה היה יומולדת מוצלח למרות שלא עשיתי בו כמעט כלום.

_E_VK_

I miss the darkest period of my life. 
          
          Is that strange?
          I know I suffered so much at the time, but I still miss the quiet I had.
          I miss not being able to feel anything.
          I miss staying home all day without interacting with people.
          I miss reading Wattpad all day.
          I miss talking to Angel (btch, just come back already).
          I miss the time when I would talk about everything and nothing with Angel.
          I miss being able to talk to people online about my feelings.
          I miss feeling worth something because I could help someone with their emotions.
          I miss the internet friends I had who disappeared.
          I miss the time when I would read fanfics constantly.
          I miss the time when the only thing that mattered was when the next Wattpad chapter would come out.
          I miss the time when everyone saw how bad I felt, but didn’t know how to approach me.
          I miss the time when I pushed away everyone who tried to reach out—no matter how hard they tried.
          I miss the time when I felt nothing.
          I miss feeling like just a living body.
          I miss the time when I could say I felt bad.
          I miss the time when I felt alone and was alone.
          I miss the time when I was lonely.
          I miss the time when I was always in my own world and let no one in.
          I miss the time when music was always in my ears so I wouldn’t hear anyone.
          I miss the time when people tried to fix me.
          I miss the feeling of helping someone with their emotions.

_E_VK_

@ _E_VK_
              I miss the feeling of deep conversations with strangers online.
            I miss the feeling of making people feel valued.
            I miss the time when I had someone to help.
            I miss the time when my parents didn’t care whether I went to school or not.
            I miss the time when I went to my therapist.
            I miss the time when I would wander around my old school alone during class, buying slushies from the cafeteria.
            I miss the small smile the cafeteria guy would give me every time I bought one—a smile like he understood me.
            I miss having someone I could talk to about my feelings without feeling weird.* 
            
            I miss the worst time of my life, and I don’t know what to do
• Reply

_E_VK_

שלוש שנים.
          שלוש שנים שאני מעריצה,
          שלוש שנים שאני מעריכה,
          שלוש שנים שאני אוהבת,
          אנשים שאני לא מכירה והם לא מכירים אותי.
          ולמרות זאת,אני עדיין מרגישה כל כך הרבה רגשות כלפיהם,כלפי כמה אנשים ש"רק" עושים את העבודה שלהם,אבל העבודה שלהם עזרה לי והצילה אותי בתקופות הקשות,עצובות,כועסות,שמחות ומרוגשות שלי.
          
          שלוש שנים מעכשיו,חופש גדול של בין כיתה ז'-ח'
          אני בת 13, 2021 הקורונה עדיין השתוללה,אני סיימתי את השנה הראשונה שלי בחטיבה,  יוזמת שיחות עם כמה בנות מהכיתה שהחשבתי כחברות כי הייתי כל כך מבולבלת בתקופה הזאת, הן לא יוזמות בחזרה.מדברת עם החברה הכי טובה שלי (והיחידה) אבל לא רציתי לחפור לה כל הזמן.
          קיבלתי את המחזור הראשון שלי באותה תקופה.
          ובעיקר הייתי לבד.
          
          מדפדפת ביוטיוב ורואה סרטון קצר על 2 גייז, אני בת ה13: "מי אלו הגייז החמודים האלו?"
          נכנסתי להשטגים של הסרטון וחרשתי על הסרטונים שם כדי להבין מי אלו.
          ראתי שמות,אז גילגלתי אותם ואני רואה שהם מלהקה שקוראים לה ביטיאס,לגייז החמודים קוראים ג'ונגקוק וטאהיונג ומשם הכל התחיל.(וממשיך)
          
          ב3 שנים האלו עברתי מלא,ואפשר להגיד שאלו היו השנים הכי משמעותיות בשבילי בשביל להכיר לאהוב ולקבל את עצמי.
          היה הרבה חרא בדרך,מלא.
          הרבה ריבים עם המשפחה,חוסר ביטחון,דחיקת רגשות וגם תקופה שלא הרגשתי כלום.
          ובכל אחד מהם,הם היו שם, הם,השירים שלהם,הצחוק שלהם,המוזיקה שלהם,הם.
          
          גם בתקופה שלא הרגשתי כלום,הרגעים ששמעתי את השירים שלהם,ראיתי סרטונים שלהם,ובכללי כל דבר שהם היו חלק ממנו גרם לי להרגיש משהו.
          הם כמו מצוף שמחזיק לך את הצוואר מעל המים ודואג שלא תטבע.
          הם גרמו לי להרגיש לא לבד. שיש שם מישהו שמקשיב לי ולא שופט,לא פחדתי להראות את הרגשות שלי.

mielbabygirl

@ _E_VK_  אוי מכירה את ההרגשה
• Reply

_E_VK_

@ _E_VK_  השנה הדברים התחילו להסתדר,(מזל,כי אם הייתי עדיין בחרא והם בצבא אין לי מושג איך הייתי שורדת) 
            עברתי לבית ספר חדש הכרתי חברות חדשות והכל די סבבה 
            ברור שעדיין יש חלקים שקשה ונפילות פה ושם ונחשו מה,הם עדיין שם.
            
            לא יודעת אם מישהו פה יודע, עוד לפני שנכנסתי לכל הדבר הזה עם ביטיאס, אני מעריצה של דוג'ה (עדיין) כבר 5 שנים.
            אני אוהבת את דוג'ה וגם היא עזרה לי לעצב את האופי שלי. 5 שנים זה 5 שנים אבל בכל זאת אין לי מושג אם זה בגלל שמה שהיא שרה עליו זה בעיקר סקס או בכלל משהו אחר. גם שאני מעריצה אותה שנתיים וחצי יותר לביטיאס יש פינה יותר גדולה בלב שלי.
            
            אני, כמו כל מעריץ ומעריצה חשבתי על הרגע הזה אם ואני אפגוש אותם,מה יהיה הדבר הראשון שאגיד 
            וכל פעם שחשבתי על זה זו מילה אחת שמסכת את הכל,
            תודה. 
            
            
            (איןלי מושג אם מישהו קורא את זה או לא,אני כותבת את זה בעיקר בשביל עצמי אבל אם כי אז היי)
• Reply