שלוש שנים.
שלוש שנים שאני מעריצה,
שלוש שנים שאני מעריכה,
שלוש שנים שאני אוהבת,
אנשים שאני לא מכירה והם לא מכירים אותי.
ולמרות זאת,אני עדיין מרגישה כל כך הרבה רגשות כלפיהם,כלפי כמה אנשים ש"רק" עושים את העבודה שלהם,אבל העבודה שלהם עזרה לי והצילה אותי בתקופות הקשות,עצובות,כועסות,שמחות ומרוגשות שלי.
שלוש שנים מעכשיו,חופש גדול של בין כיתה ז'-ח'
אני בת 13, 2021 הקורונה עדיין השתוללה,אני סיימתי את השנה הראשונה שלי בחטיבה, יוזמת שיחות עם כמה בנות מהכיתה שהחשבתי כחברות כי הייתי כל כך מבולבלת בתקופה הזאת, הן לא יוזמות בחזרה.מדברת עם החברה הכי טובה שלי (והיחידה) אבל לא רציתי לחפור לה כל הזמן.
קיבלתי את המחזור הראשון שלי באותה תקופה.
ובעיקר הייתי לבד.
מדפדפת ביוטיוב ורואה סרטון קצר על 2 גייז, אני בת ה13: "מי אלו הגייז החמודים האלו?"
נכנסתי להשטגים של הסרטון וחרשתי על הסרטונים שם כדי להבין מי אלו.
ראתי שמות,אז גילגלתי אותם ואני רואה שהם מלהקה שקוראים לה ביטיאס,לגייז החמודים קוראים ג'ונגקוק וטאהיונג ומשם הכל התחיל.(וממשיך)
ב3 שנים האלו עברתי מלא,ואפשר להגיד שאלו היו השנים הכי משמעותיות בשבילי בשביל להכיר לאהוב ולקבל את עצמי.
היה הרבה חרא בדרך,מלא.
הרבה ריבים עם המשפחה,חוסר ביטחון,דחיקת רגשות וגם תקופה שלא הרגשתי כלום.
ובכל אחד מהם,הם היו שם, הם,השירים שלהם,הצחוק שלהם,המוזיקה שלהם,הם.
גם בתקופה שלא הרגשתי כלום,הרגעים ששמעתי את השירים שלהם,ראיתי סרטונים שלהם,ובכללי כל דבר שהם היו חלק ממנו גרם לי להרגיש משהו.
הם כמו מצוף שמחזיק לך את הצוואר מעל המים ודואג שלא תטבע.
הם גרמו לי להרגיש לא לבד. שיש שם מישהו שמקשיב לי ולא שופט,לא פחדתי להראות את הרגשות שלי.
