משהו שסופי כתבה לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה:
השואה,החלום,התקומה.
אני שומעת ולומדת על השואה, אני מזדעזעת מסיפורי הגטאות ואיך שהגרמנים הפכו לחיות.
אני כועסת על אותם אנשים אכזריים וחשוכים. אני שומעת סיפורים על כמה סבלו היהודים בגטאות, במחנות. ואני מרגישה צער נורא על אותם יהודים, וכעס רב על אותה תועבה. ~אני יושבת וחושבת על אותם דברים~ בדימיוני, אני חוזרת אחורה. לפני הרבה שנים, לאותם ימים נוראים. אני מביטה סביבי ורואה את מחנה ההשמדה.
בדימיוני אני נכנסת למחנה יציבה וגאה ומכריזה שאני יהודיה. אני ניגשת אל אותם מרצחים ומכריזה שבקרב הזה, הם מפסידים. עם ישראל חי וקיים וזו עובדה. הוא לא ניתן להשמדה.
אחרי שאני אומרת את אותם דברים אני ניגשת ליהודים, מביטה בפניהם המיוגעים, בעיניהם הסובלות והעייפות, ואני מכריזה: "אני באה מהעתיד אז אל דאגה עם ישראל חי ויש לו מדינה, וגם צבא. אנחנו נשרוד את השואה!" אני אומרת בשמחה, ורואה את עיניהם מתמלאות תקווה. את גביהם מתישרים, את ראשם הם זוקפים.
אני מפסיקה את החלום ונאנחת בהשלמה, שום דבר כזה לא יקרה ולא קרה. אין לי מכונה קסומה שיכולה לקחת אותי לימי השואה ולהביא ליהודים תקווה. אבל אז אני נזכרת, שאני בכלל לא צריכה. הגרמנים בסוף ידעו שהם לא ניצחו, ויראו בעיניהם איך הם מתמוטטים, ואת היהודים קמים ועולים.
בלי עזרה קסומה. היהודים ששרדו את השואה. ובלי שום הבטחה לתקומה ומדינה. הם עשו זאת בעצמם, בזכות אמונתם. למרות כל הקשיים, הם שמרו על צלם אלוקים. והגרמנים הבריאים, במדים המצוחצחים היפים, השולטים, הם איבדו צלם אלוקים. גרוע יותר מחיות כך אומרים. הם בסוף יצאו מושפלים, ועם ישראל הם המנצחים.
היהודים, הבנים של אלוקים.