"אומרים שהעולם ממשיך להסתובב, אבל היום, בשעה עשר בבוקר, השעון שלי פשוט עצר.
שירה.
שמונה שנים ישבנו באותה כיתה. שמונה שנים של בקרים, של הפסקות, של זיכרונות מהיסודי שתקועים בלב כמו תמונות ישנות. ואז הגיעו השנתיים האחרונות – כבר לא באותה כיתה, אבל תמיד שם. בבניין שממול, בתחנת האוטובוס, בחיוך חטוף ברחוב הקטן שלנו.
איך אפשר לכתוב על מישהי בת 16 בלשון עבר? איך המוח אמור לעכל שמודעת אבל נושאת את השם שלך, הילדה עם לב הזהב שתמיד הייתה חלק מהנוף של החיים שלי?
אומרים שהיית בן אדם מדהים, וזה נכון. כל מי שהכיר אותך ידע שהלב שלך גדול יותר מהעולם הזה. ועכשיו, כשאני מסתכלת מהחלון שלי אל הבניין שלך, הכל נראה אחרת. השקט פתאום צועק.
שירה, אני כותבת כאן כי המילים שלי לא מוצאות מקום אחר לנוח בו. אני כותבת כדי שלא ישכחו את החיוך שלך, את הילדות המשותפת שלנו, ואת העובדה שהעולם איבד היום פרח נדיר מדי.
תנוחי על משכביך בשלום. הלב שלי יוצא לאחותך, ומחכה לנס.
את תמיד תהיי חלק מהשכונה שלנו, מהזיכרונות שלי, ומהלב." אוהבת המוןןןןןן מקווה שטוב לך שם למעלה