לפעמים יוצא לי לשבת ולחשוב על תהליכים. על הרעיון בכלל של נקודה והתחלה. של להסתכל לאחור על דברים שהייתי כותב בכיתה ז' ח'. תועבות מסורבלות חסרות ניקוד ורעיון מקורי. ואז על כיתה ט' ו-י', שם התחלתי לראשונה לכתוב פאנפיקים רציינים. עם דמויות חדשות בעולמות מוכרים, עלילות עמוקות ומורכבות שלא יבישו את הספרים המקוריים שמהם נשאבו. ואז בכיתה יא' ויב', כשצצלתי לעולם הסיפורים הקצרים בפעם הראשונה. כשניסיתי לראשונה לכתוב את הסיפורים המקוריים שלי ואת הפאנפיקים באורך מלא. ואז לפני שנה וחצי צללתי לעולם חדש במכינה שלי. מחזות, ספר שירה שלם! (100 שירים!) סיפורים קצרים ומעל לכל הניסיון לכתוב סיפור שלא רק יישאר במגירה אלא גם יראה עולם.
אבל העולם הזה של הכתיבה רחוק ממני היום. וכל שנשאר לי הוא לשבת ולחשוב על כל אותם רעיונות פרועים ומילים תוססות שקיבלו במוח שלי תמונות ושיחות ארוכות. דמויות שבניתי במשך שנים ומלוות אותי עד היום בכל רגע ורגע. אני יודע שלא העלתי כמעט כלום חדש לווטפד כבר חודשים וכל יצירה שאני מנסה להעלות היא חלקית במקרה הטוב אם לא וואנשוט שנורה אל אוויר העולם בתקווה לקבל אהבה מכם. עוקבים וקוראים מזדמנים שמוצאים במה שאני כותב דבר מיוחד.
אני בעולם חדש היום. צבא. וזה לא עולם קל או מאפשר להתעסק בדברים שאתה רוצה. גם כשיש זמן המוח לא תמיד פנוי לחשוב על עלילה, לתרגם את המחשבות למילים. אז אני כותב היום בערב, אחרי זמן רב, כשבמוחי רעיון חדש ואני מתרגש. מהאפשרות שהוא יגע במישהו כמו שהוא נגע בי.
חפרתי מספיק, אסטה לביסטה קוראים מאוכזבים שעדיין איכשהו עוקבים אחרי. נתראה מתי שנתראה כשיהיה לי משהו להעלות
