השביעי לאוקטובר.
אני לא הייתי שם. אני לא חוויתי את זה.
ובכל זאת, רק לשמוע על זה מרסק. רק בגלל הסיפורים כואב לי כל כך לשמוע על זה.
אבל אני לא הייתי שם.
אז האנשים שהיו שם, שחוו את זה, שאיבדו אנשים,
אני לא יכולה אפילו לדמיין איך הם מרגישים.
אני לא יכולה לדמיין את הכאב.
הדברים האלו, הזוועות האלו, הן בלתי נתפסות.
בלתי נתפס שאנשים יכולים להיות כאלו רעים. שאנשים רוצים להרוג אותנו כל כך, לפגוע בנו כל כך, רק בגלל שאנחנו יהודים.
אבל אני גאה. אני גאה להיות יהודיה. אני גאה להיות ישראלית. אני גאה להיות חלק מהעם הזה, שכאלו גיבורים וגיבורות גם שייכים אליו.
ועדיין יש חטופים.
עדיין הם מחזיקים את החטופים אצלם. שנה.
שנה שהחטופים בשבי.
שנה שהחטופים לא ראו את המשפחות שלהם.
שנה שהחטופים לא פגשו את החברים שלהם.
שנה שהחטופים לא היו בבתים שלהם.
שנה שהחטופים אוליי לא יודעים מה קורה, שכל כך דואגים להם, שכל כך רוצים שהם יחזרו.
כל אחד מחטופים כבר "חגג" יום הולדת בשבי.
אנחנו לא יודעים אם הם חיים, או מתים, אם קשה להם, אם כואב להם, אם פוגעים בהם. #bringthemhomenow