שלושה בני עורב / נתן אלתרמן

שְלשָה בְנֵי עורֵב עַל ראש עֵץ הֵם יָשְבו
שְחורִים כַאֲשֶר תְדַמו וּתְשַוו

אָמַר הָעוֹרֵב הָאֶחָד:
"אַיֵה פַּת שַחֲרִית נִסְעַד"?

"הִנֵּה בַּשָדֶה הַיָרֹק הַלָז
נָח אַבִּיר מְדֻקָר, מָגִנוֹ מֵעָלָיו.

מִמֶנו כְּלָבָיו לא יָסִירו עֵינָם
הֵם רוֹבְצִים לְמִשְמָר לְרַגְלֵי אֲדוֹנָם.

נֵץ טִיפוחָיו הוא מִלְמַעְלָה סובֵב
לְהָנִיס כָל הָעוף הַקָרֵב".

אָז יורֶדֶת עַלְמָה יַעֲלָה צְהַבְהַבָּה,
יָמֶיהָ מָלְאו, כֵן תַיְשִיר צַעֲדָהּ.

וְהִיא מְרִימָה אֶת רֹאשו מִדָמִים
ופִיהָ נוֹשֵק לִפְצָעָיו אֲדֻמִּים.

וְהִיא עַל גַבָּה עָמְסָה אותו
וְאֶל עֶרֶש עָפָר נָשְאָה אותו.

וְהִיא עַד אוֹר-יוֹם לִקְבָרות הֱבִיאַתּוּ כַּדִין
וְעַד עֶרֶב הָיְתָה הִיא עַצְמָה בַּמֵתִים.

יִתֵן הַבּורֵא לְכָל גֶּבֶר עֲלֵי אֲדָמוֹת
נֵץ כָּזֶה וּכְלָבִים כָּאֵלֶּה וְאַהֲבָה כָּזאת!