יום הזיכרון 2017
אני לא יודעת מה להגיד.
אני חשה את כאבם של אלו שאיבדו, פיזית, כואב לי הלב והדמעות זולגות.
בצפירה התמונות רצות כמו סרט נע, חייל, רובה, אמא בוכה, קבר, והמון עצב שצובע את כל התמונות האלה.
לא, לא איבדתי מישהו. ברוך השם.
ועדיין, העניין הזה כל כך נוגע בי, שאני לא יכולה לא לכאוב, לא להרגיש ולא להיות צמאה לדעת מה קרה להם, מה הם הותירו מאחוריהם, מי הם הותירו מאחוריהם.
תמיד עולות לי החברות קודם. הנשים, המאורסות.
איך ממשיכים הלאה? איך ממלאים חלל ענק בלב שלך אם הוא בכלל לא ריק? הן מעולם לא הפסיקו לאהוב וגם לא יפסיקו.
אולי זה בגלל שאני מורעלת צה״ל. החלום שלי זה לשרת שירות משמועתי, לחנך חיילים לחזור בחיים. לפעול נכון במצבים קשים ולשמור עליהם מבחוץ כי איני יכולה להיכנס איתם לשטח הלוחמה.
אני לא יודעת למה אני משתפת את זה, זה לא הקטע הכי יפה שכתבתי וכנראה גם לא האחרון שאני אכתוב אבל נכון לעכשיו הוא הכי כנה, כי אין משהו יותר כנה מהכאב וההזדהות שאני מרגישה עכשיו, והדמעות שיורדות לי בטקסי הזיכרון. אין משהו יותר כנה מהרצון לזכור אותם. מהצורך לזכור אותם.
אני מרגישה מוצפת מבפנים היום.
הם מרגישים כך כל יום.
אני מזמינה אותכן או אתכם לשתף את הרגשות והסיפורים האישיים שלכן ושל אנשים אחרים. אני תמיד מעוניינת לשמוע מורשת קרב וגם סיפורים שאנשים מספרים על הנופלים.
יהי זכרם ברוך