כתבתי קטע שלם בחמש לפנות בוקר והעתקתי אותו ועכשיו הוא לא קיים יותר בטלפון שלי אז הינה הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו נראה לי(תזכורת זה נכתב בחמש לפנות בוקר מבלי יותר מידי מחשבה אז זה כנראה גיי גרוע וימחק בהמשך יום טובב):
אני לאט לאט נגמרת, אני וויתרתי על עצמי, אני לא אוכלת בריא ולא רואה אנשים רואה סדרות כל היום וקשה לי לנשום כל הלילה.
אבל אני לא הגעתי לזה בגלל שהתחלתי לראות סדרות עד מאוחר, הגעתי לזה כי בחיים לא הרגשתי כאילו מישהו באמת אוהב אותי, כאילו למישהו באמת אכפת ממני.
כי כל טעות מרגישה כאילו היא מורידה לי מהערך וכל הצלחה מרגישה כמו מישור, כי נפגעתי יותר מידי להעריך את עצמי.
ואני רק רציתי שלאחותי יהיה מישהו כזה שאוהב אותה ומעריך אותה ומגן עלייה.
כי אנחנו ככ דומות, ככ חלשות.
ויש לה מישהו כזה, אבל הוא יותר מידי שבור מכדי להגן גם על עצמו.